נפטרה ב-1917
בנים ובנות: מסעודה, פלור ואהליאב
מאיר כרסנטי, נכדהּ:
מסעודה, פלור ואהליאב הם ילדיה של סולטנה, שנפטרה בקפריסין. מסעודה, אמי, הייתה הבכורה. היא הייתה בת 10 כשבני משפחתה גורשו לשם במלחמת העולם הראשונה, וזכרה את הפטירה בצורה קשה מאוד. היא הייתה צעירה מאוד כשאימה נפטרה, ובמשך חייה בקושי זכרה אותה. אחותה החורגת של סולטנה, גרציה, הייתה לנו יותר מאם, והיא ראתה את אימי כבתהּ.
סיפור חייה ומותה של אשתו הצעירה והיפה של חכם שלמה אדרעי, סולטנה לבית חכים, הוא אחד הפיוטיים והמיוחדים שבמשפחת אדרעי וראשיתו בירושלים של סוף המאה הקודמת: לרב שמואל נחמה, אחד מרבניה החשובים של ירושלים, הייתה אישה, בולסיה לבית מיוחס, ולהם נולדה בת אחת ושמה סולטנה. זמן קצר לאחר לידתה של סולטנה התאלמנה בולסיה ונותרה בודדה, מטופלת בילדתה הקטנה. אלא שאז באה הישועה מהעיר צפת.
אברהם הרוש, אחיינה:
סבא שלי, חכם שלמה חכים, היה הרב הראשי של צפת. הוא היה נשוי לאשה בשם דונה. אותה דונה, מכיוון שהייתה עקרה, הסכימה למצוא לו אישה נוספת שתלד לו ילדים. כאשר סבתי בוליסיה התאלמנה מבעלה הראשון מירושלים ונותרה עם ילדתה סולטנה, יזמה דונה חכים את הבאתה של בוליסיה מיוחס מירושלים להיות אישה לבעלה. וכך ביחד גידלו שתי הנשים את הבת הראשונה סולטנה ושני הילדים הנוספים שנולדו לבוליסיה מחכם שלמה חכים: אמי גרציה (גרסיה) ודודי רפאל. שתי הסבתות והסבא שלמה חיו בבית אחד כמו שלישיית יונים עד שבשנת 1907 הן התאלמנו. במשפחה אצלנו מספרים שהרב שלמה חכים נסע באותה שנה בשליחות לקהיר ונדרס על-ידי כרכרה. נשארו בבית שלושה יתומים ושתי אלמנות ללא בעל.
כשבגרה, נישאה סולטנה חכים לחכם שלמה אדרעי והביאה לעולם את שלושת ילדיהם, מסעודה, פלור ואהליאב, ולפניהם עוד שני בנים שנפטרו בינקותם. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וגירוש הנתינים הזרים מארץ ישראל העות'מאנית, יצאו סולטנה, חכם שלמה ושלושת ילדיהם יחד עם כל בני משפחת אדרעי לקפריסין. במקביל נמלטה אחותה גרציה עם בעלה חכם שמעון הרוש לקורסיקה בדומה לבעלי חסות צרפתית אחרים, ואחיהן רפאל נשאר בארץ עם שתי האמהות, דונה ובוליסיה, כשהוא מסתתר מפני השלטונות התורכיים מאימת הגיוס לצבא התורכי.
אהליאב אדרעי, בנהּ:
כאשר אבא נשא את אמי סולטנה לאשה הוא היה בן 27, וכנראה שהטביע חותם משפחתי, כי גם אני התחתני בגיל 27, וגם הבן וגם הבת. אימא של רבקה, מלכה, אמרה לי שהביטוי 'אשת חיל' מכוון בדיוק אליה, אל אימא שלי, שהייתה כנראה אישה מקסימה.
אבא אהב אותה בצורה בלתי רגילה, וזמן רב התאבל על מותה. בניגוד למשפחה שלנו שדיברה ערבית, שפת האם שלה הייתה לדינו, בירושלים יש מרכז של דוברי לדינו, בצפת כמעט לא שמעתי את השפה הזאת חוץ מאשר אצל בוליסיה וגרציה.
לפני שנולדה אחותי הבכורה מסעודה, נולדו להוריי שני בנים שנפטרו בגיל רך מאוד עד כמה שאני יודע. כנראה שאימא לא יכלה להניק אותם ולכן העבירו אותם למינקת. הייתה איזו אישה בצפת שלבן שלה הייתה חנות ירקות. כל פעם שהייתי נכנס לחנות, היא הייתה אומרת: "אוי, אתה הבן שלי, אתה גדלת איתי, אני הינקתי אותך", אבל אני ידעתי שזה לא נכון, כי בנה הצעיר מבוגר ממני בשש או שבע שנים, אז איך זה ייתכן?? אחר-כך האחיות שלי סיפרו לי שהאישה יצאה מדעתה מצער ולא אני הייתי זה שהיא היניקה. זה היה אחד התינוקות האחים שלי הקודמים והיא, כך סיפרו לי, היניקה אותו בלילה, התהפכה עליו, נרדמה והוא נחנק.
למרבה הצער, נפטרה סולטנה בקפריסין והותירה אחריה בעל, שתי בנות ובן תינוק. לאחר שחזרו ארצה מקפריסין, נכנסו אחותה גרציה ואמהּ בוליסיה אל החלל הגדול שהותירה סולטנה בהסתלקותה מן העולם. גרציה ובוליסיה שמרו על קשר חם והדוק עם ילדיה ונכדיה של סולטנה לאורך כל הדרך, וגרציה הייתה להם כאם.
מאיר כרסנטי, נכדהּ:
האחות גרציה הייתה שם דבר בצפת מבחינת טוב ליבה ונכונותה לעזור. גם אחיה רפאל היה איש יקר, הוא השאיר לי בירושה איך מניחים תפילין ומנהגים נוספים של יהדות ספרד בצפת.
אהליב אדרעי, בנה, שהיה תינוק בעת פטירתה:
גרציה דודתי הייתה אישה נחמדה מאוד, גבוהה ומרשימה. היא הייתה אישה מאוד אהובה וכל הנשים היו באות אליה. בעלה היה שליח ורוב הזמן היה בנסיעות.
את סבתא בוליסיה הכרתי אחרי שהשלטונות האנגליים החזירו אותנו מקפריסין. הכרתי אותה כאישה זקנה עם עיניים חלשות מאוד. היא אהבה את כולנו ואותי במיוחד. אני הייתי הנכד בן הזקונים. הם גרו ברובע היהודי בעיר העתיקה. סיפרו עליה שכאשר הייתה צעירה הייתה אישה יפה מאוד, כשאנחנו פגשנו בה היא הייתה כבר קצת כפופה. אני זוכר את החיבוקים שלה, הרצון העז שלה שגם אנחנו נדע לדבר לדינו. אבל לא למדנו. עכשיו אני מצטער.
רק עשר שנים הספיקה סולטנה חכים לבלות עם בני משפחת אדרעי, ועף-על-פי-כן הרושם שהשאירה על כל בני המשפחה היה עז. האישה הספרדייה השורשית והיפה נשארה בזיכרונם של הקרובים לה צעירה ואהובה, ולא בקלות הם התגברו על אובדנה הפתאומי.