נולדה ב-1905
נפטרה ב-1992
בנים ובנות: עמרם, יעל, מרגלית ורחל
רחל אדרעי-קמר, בתה:
לסבתי מצד אמי היה אח בעיר מכּנאס. הוא היה עשיר גדול, שמו היה כהן. כאשר היו באים רבנים ושד"רים מארץ ישראל, היו פרנסי העיר מקבלים אותם בביתם פנימה ומכינים עבורם אירוח כיד המלך, שהרי בתי-מלון לא היו אז. כאשר הגיע אבי, משה אדרעי, למכאנס, בדיוק הגיעה אמי מהעיר רבאט להתארח אצל הדודה. אבי ראה אותה, ושאל "מי הנערה הזאת?" ענה לו דודה: "זו בת אחותי. אתה רוצה לשאת אותה?" אמר: "כן". מצאה חן בעיניו. אימא שלי למדה תפירה ברבאט אצל נוצרייה שהייתה תופרת לבית המלוכה והייתה הולכת לבושה יפה עם טולים וחליפות מודרניות כאלה. הלכו ושאלו את אמי. אבל היא כבר הייתה מאורסת לאחד צרפתי כזה, מודרני, ופתאום מביאים לה אחד עם זקן וגלימת כתונת פסים, והיא כל-כך מודרנית. סירבה. אמרו לה: "לא! את עוזבת את ההוא. אנחנו מחזירים לו את כל התכשיטים שהביא לך, ואת מתחתנת עם החכם מארץ ישראל". מה היא תעשה? אין לה ברירה. לקחו את כל תכשיטי האירוסין. השיבו אותם לבחור הזה ואמרו לו שלום. אבל הבחור הזה אמר שהוא לא יתחתן כל חייו אלא אם זו תהיה ריקה – אימא שלי. ואכן הוא מת כרווק. לא הייתה לה ברירה, היא התחתנה עם אבא שלי שם.
כך נישאה רבקה לבית אמסיני בת ה-19 עם משה לבית אדרעי בן ה-26 מארץ ישראל. לאחר החתונה רצה משה לקחת את זוגתו ולשוב לצפת. אלא שאביה חרד לגורלה ודרש שאת שנות הנישואין הראשונות יבלה הזוג הצעיר בקרבתו, תחת עינו הפקוחה. שלוש שנים התגוררו בני הזוג במרוקו. במהלכן עבד משה כמלמד בישיבה. מאוחר יותר הוסמך כרב. בנם הראשון, שנולד במרוקו, נפטר. מיד לאחריו הרתה רבקה את עמרם שנקרא כך על שם הקדוש רבי עמרם בן סיוואן. עם פרוץ מאורעות 1929 שבו משה, רחל ובנם הפעוט בן השנה וחצי לצפת.
יעל אדרעי-פרימו ועמרם דרור (אדרעי), ילדיה:
ריקה הגיעה לצפת ומיד יצרה קשרים נהדרים והתיידדה עם בני המשפחה ובני הקהילה בצפת. היא הייתה טיפוס נוח וחברותי וריכזה סביבה חברים וחברות רבים. אלא שעד שנות ה-50 היא לא פגשה אף אחד מבני המשפחה שלה שנשארו שם. כשבשנות ה-50 סוף סוף נפתחו השערים והתחילה העלייה ממרוקו היא פגשה כאן בארץ כמה מהאחיות שלה, וזה היה בשבילה אושר גדול.
אימא הגיעה לצפת עם הכובעים, הטול והוולנים. שם, במרוקו, הקהילה היהודית הייתה קהילה מודרנית וקשובה לצו האופנה. אלא שכאן, היא ראתה שזה לא זה, והורידה הכול, בתקופה ההיא בצפת כולם הלכו עם כיסוי ראש – אשכנזיות וספרדיות. גילוי ראש זה היה לא מהייחוס. היא נאלצה להוריד את הכובע ולבשה מטפחת. אימא שלי המסכנה לא ידעה על ארץ ישראל כלום. היא באה עם הרבה זהב והרבה בגדים והרבה רקמות. בצפת אז ריכלו: "יופי, משה אדרעי יכול לפתוח חנות מכל מה שהוא הביא נדוניה". אבל כשפרצה מלחמת העולם ולא היה מה לאכול, ממש כלום, לאימא שלי היה זהב, שטיחים, ביגוד וכל זה. והיו מוכרים ומוכרים וככה אוכלים. היא מכרה הכול – לא נשאר כמעט כלום. אבל הודות לזה אנחנו חיינו. אימא שלי התרגלה לארץ ולא התגעגעה יותר למרוקו.
בארץ נולדו לזוג משה ורבקה אדרעי שלושה ילדים נוספים: יעל, משום שנולדה בפרשת יעל אשת חבר הקיני; מרגלית, על-שם סבתא מצד האם; ורחל על שם הסבתא מצד האב. את ענייני הבית וחינוך הילדים ניהלה רבקה ביד רמה והשכילה לשלב בין דתיות קפדנית לגישה ליברלית.
יעל אדרעי-פרימו, בתה:
הבית שלנו היה מאוד דתי אבל גם ליברלי. אבא לא כפה עלינו. בכלל, אצל ספרדים, כל הגישה יותר ליברלית, אבל כל הזמן שהייתי רווקה הייתי צריכה ללכת עם שרוולים, ואימא תמיד תפרה לי אותם. כשיצאתי כבר לעבוד בחוץ החלטתי לקנות משהו מוכן. קניתי בגד עם קצת כתפיות עם ז'אקט מעל. אבא ראה ונבהל.
עמרם דרור (אדרעי), בנה:
גם אני הלכתי כילד כל הזמן עם בארט. למעשה למדתי בתחילה בחדר, ואחר כך בבית-הספר המזרחי. אבל הרמה הייתה נמוכה לטעמה של אמי, והיא העבירה אותנו לאליאנס. היא תמיד חשבה על העתיד של הילדים, ההתפתחות שלהם, וזו גם אחת הסיבות שהיא התעקשה יותר מאוחר לרדת מהעיר צפת לתל אביב.