נולד ב-1897 | נפטר ב-1978
אחים: מנחם, אליהו ומאיר מכלוף
בנים ובנות: עמרם, יעל, מרגלית ורחל
הרב משה אדרעי, בנו השני של חכם שמעון מכלוף, המשיך והעשיר את מסורת החכמים של המשפחה. הוא התרחק ממאבקי הקהילה הספרדית כמו מאש, ולאחר שמילא את חובתו כשד"ר ושב לצפת, שקע בלימודי תורה. לאחר מותו פנתה בתו, רחל קמר, לחברו משה הלוי וביקשה לדעת פרטים נוספים על אביה וימי בחרותו בצפת. היא זכתה לתשובה מרתקת, שהווי לימודי החכמים הספרדים בתחילת המאה ה-20 שזור בה:
ממכתבו של משה הלוי, חברו של משה אדרעי, לרחל בתו:
אביך קיבל את חינוכו ורוב תורתו מהמחנך ומרביץ התורה בזמנו, חכם שאול שחאדי לוי ז"ל, לפי הנוהל וסדרי תלמוד התורה של הספרדים. אז היו לומדים ומתחנכים אצל הנ"ל כ-90% מהתלמידים מגיל שבע ועד חמש-עשרה. למדו תורה, חומש עם מפרשי המקרא, וכיתה מיוחדת למדה שולחן ערוך ותלמוד. כל השבוע היו חוזרים ומשננים שניים-שלושה דפי גמרא. אחר כך כשבגרו עברו לחכם יהושע פלאג'י שהיה רבה הראשי של צפת, למדו כשנתיים תלמוד בלבד ובשבתות תנ"ך. ביום חמישי בשבוע למדו כתיבה חצי קולמוס (כתיבה תמה) מהסופר הספרדי שמעון נחמיאס. אחרי שנתיים לימוד אצל הרב פלאג'י היו עוברים לישיבה ולומדים בבית-המדרש בצוותא עם הרבנים הזקנים, ובני 18 לחופה פחות או יותר. אביך ז"ל התפרסם בשם 'משה הדרשן'. בסודיות, היה מתחבא בבית-הכנסת של חסידי צ'נאז בשבתות אחר-הצהריים ומעיין במפרשי התלמוד. בעיקר היה קורא את הדפים שהיו צריכים ללמוד במשך השבוע, ובלימוד לפני הרב היה מדקדק בכל מלה ומלה מדברי הרש"י והתוספות, בניגוד לתלמידים אחרים, שלמדו בריהטא, במרוצה...
אביך הצטיין בצניעותו ובפרישותו מעניינים של הקהילה והעדה הספרדית. לא התערב בכל המריבות (ואלו לא חסרו) שהתחוללו בקרב העדה בענייני ניהול ועד הרבנים. תשובתו היתה תמיד: "מה זה נוגע לי? אני בלימודי ספרי התורה עסקי". כאשר הביא את אשתו ממרוקו, היה אומר עזר זו אשה ועזר זו תורה. הבאתי אתי ועכשיו עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ...
בניגוד לרבים מחבריו לישיבה, כשמלאו לו 18 שנים לא נכנס משה לחופה, אלא יצא כשד"ר לתפוצות הגולה לאסוף תרומות למקובלי בית אל וחברון. במסעותיו הוא עבר דרך מזרח אסיה, תוניס, אלג'יר ומרוקו. לבסוף הגיע לעיר מכּנאס שבמרוקו, שם ישבה קהילה יהודית ערה שבראשה עמד הרב ברוך טולדנו.
רחל אדרעי-קמר, בתו:
לסבתי מצד אמי היה אח בעיר מכּנאס. הוא היה עשיר גדול, שמו היה כהן. כאשר היו באים רבנים ושד"רים מארץ ישראל, היו פרנסי העיר מקבלים אותם בביתם פנימה ומכינים עבורם אירוח כיד המלך, שהרי בתי-מלון לא היו אז. כאשר הגיע אבי, משה אדרעי, למכאנס, בדיוק הגיעה אמי מהעיר רבאט להתארח אצל הדודה. אבי ראה אותה, ושאל "מי הנערה הזאת?" ענה לו דודה: "זו בת אחותי. אתה רוצה לשאת אותה?" אמר: "כן". מצאה חן בעיניו. אימא שלי למדה תפירה ברבאט אצל נוצרייה שהייתה תופרת לבית המלוכה והייתה הולכת לבושה יפה עם טולים וחליפות מודרניות כאלה. הלכו ושאלו את אמי. אבל היא כבר הייתה מאורסת לאחד צרפתי כזה, מודרני, ופתאום מביאים לה אחד עם זקן וגלימת כתונת פסים, והיא כל-כך מודרנית. סירבה. אמרו לה: "לא! את עוזבת את ההוא. אנחנו מחזירים לו את כל התכשיטים שהביא לך, ואת מתחתנת עם החכם מארץ ישראל". מה היא תעשה? אין לה ברירה. לקחו את כל תכשיטי האירוסין. השיבו אותם לבחור הזה ואמרו לו שלום. אבל הבחור הזה אמר שהוא לא יתחתן כל חייו אלא אם זו תהיה ריקה – אימא שלי. ואכן הוא מת כרווק. לא הייתה לה ברירה, היא התחתנה עם אבא שלי שם.
כך נישאה רבקה לבית אמסיני בת ה-19 עם משה לבית אדרעי בן ה-26 מארץ ישראל. לאחר החתונה רצה משה לקחת את זוגתו ולשוב לצפת. אלא שאביה חרד לגורלה ודרש שאת שנות הנישואין הראשונות יבלה הזוג הצעיר בקרבתו, תחת עינו הפקוחה. שלוש שנים התגוררו בני הזוג במרוקו. במהלכן עבד משה כמלמד בישיבה. מאוחר יותר הוסמך כרב. בנם הראשון, שנולד במרוקו, נפטר. מיד לאחריו הרתה רבקה את עמרם שנקרא כך על שם הקדוש רבי עמרם בן סיוואן. עם פרוץ מאורעות 1929 שבו משה, רחל ובנם הפעוט בן השנה וחצי לצפת.
יעל אדרעי-פרימו ועמרם דרור (אדרעי), בתו ובנו:
ריקה הגיעה לצפת ומיד יצרה קשרים נהדרים והתיידדה עם בני המשפחה ובני הקהילה בצפת. היא הייתה טיפוס נוח וחברותי וריכזה סביבה חברים וחברות רבים. אלא שעד שנות ה-50 היא לא פגשה אף אחד מבני המשפחה שלה שנשארו שם. כשבשנות ה-50 סוף סוף נפתחו השערים והתחילה העלייה ממרוקו היא פגשה כאן בארץ כמה מהאחיות שלה, וזה היה בשבילה אושר גדול.
אימא הגיעה לצפת עם הכובעים, הטול והוולנים. שם, במרוקו, הקהילה היהודית הייתה קהילה מודרנית וקשובה לצו האופנה. אלא שכאן, היא ראתה שזה לא זה, והורידה הכול, בתקופה ההיא בצפת כולם הלכו עם כיסוי ראש – אשכנזיות וספרדיות. גילוי ראש זה היה לא מהייחוס. היא נאלצה להוריד את הכובע ולבשה מטפחת. אימא שלי המסכנה לא ידעה על ארץ ישראל כלום. היא באה עם הרבה זהב והרבה בגדים והרבה רקמות. בצפת אז ריכלו: "יופי, משה אדרעי יכול לפתוח חנות מכל מה שהוא הביא נדוניה". אבל כשפרצה מלחמת העולם ולא היה מה לאכול, ממש כלום, לאימא שלי היה זהב, שטיחים, ביגוד וכל זה. והיו מוכרים ומוכרים וככה אוכלים. היא מכרה הכול – לא נשאר כמעט כלום. אבל הודות לזה אנחנו חיינו. אימא שלי התרגלה לארץ ולא התגעגעה יותר למרוקו.
בארץ נולדו לזוג משה ורבקה אדרעי שלושה ילדים נוספים: יעל, משום שנולדה בפרשת יעל אשת חבר הקיני; מרגלית, על-שם סבתא מצד האם; ורחל על שם הסבתא מצד האב. את ענייני הבית וחינוך הילדים ניהלה רבקה ביד רמה והשכילה לשלב בין דתיות קפדנית לגישה ליברלית.
יעל אדרעי-פרימו, בתו:
הבית שלנו היה מאוד דתי אבל גם ליברלי. אבא לא כפה עלינו. בכלל, אצל ספרדים, כל הגישה יותר ליברלית, אבל כל הזמן שהייתי רווקה הייתי צריכה ללכת עם שרוולים, ואימא תמיד תפרה לי אותם. כשיצאתי כבר לעבוד בחוץ החלטתי לקנות משהו מוכן. קניתי בגד עם קצת כתפיות עם ז'אקט מעל. אבא ראה ונבהל.
עמרם דרור (אדרעי), בנו:
גם אני הלכתי כילד כל הזמן עם בארט. למעשה למדתי בתחילה בחדר, ואחר כך בבית-הספר המזרחי. אבל הרמה הייתה נמוכה לטעמה של אמי, והיא העבירה אותנו לאליאנס. היא תמיד חשבה על העתיד של הילדים, ההתפתחות שלהם, וזו גם אחת הסיבות שהיא התעקשה יותר מאוחר לרדת מהעיר צפת לתל אביב.
ומשה המשיך להתעמק בלימוד, והתרחק מענייני הציבור בצפת.
יעל אדרעי-פרימו, בתה:
אני זוכרת שהיו תקופות ארוכות שאבא לא היה בבית, ופתאום הייתה מתקבלת הודעה שהוא אמור לחזור. איך שאימא הייתה שומעת על כך, היא הייתה מתחילה לסייד את כל הבית. עולה על סולם ומתחילה לנקות ולסייד, והכול לבד. ואנחנו היינו עושים את הרצפות – כאילו שנסיך מגיע. ואז היינו מחכים, בעיקר מחכים למתנות.
(עמרם דרור (אדרעי), בנו:
באחת הנסיעות שלו, כשהוא חזר, חיכינו שיביא לנו מכונית או משהו כזה. אבל הוא הביא שני שקים ענקיים ובתוכם ספרים. כל חייו היה למדן. גם כשהראייה שלו נחלשה ונעלמה כמעט לחלוטין הוא המשיך לתת שיעורים יומיים בבית-הכנסת והיה זוכר את כל החומר בעל-פה.
לאחר שסיימו יעל ועמרם את בית-הספר אליאנס החליטה המשפחה בעצתה של רבקה, לעבור לתל-אביב. שם הפך הרב משה אדרעי בסיועו של הרב טולדנו, לרב בבית הכנסת אוהל מועד והיה רבה של שכונת התקווה וחבר בית הדין הרבני בוועד הקהילה. בכל אותן השנים הרבה הרב משה אדרעי בכתיבה ובפרשנות ולא פסק מכך עד יום מותו.