נולדה ב-1905 | נפטרה ב-1976
בנים ובנות: רפאל ז"ל, יוסף, רבקה, פנינה ואחינועם
משפחתה של לאה וואיש, זוגתו של משה אדרעי, הייתה אחת המשפחות המיוחדות בגליל. אביה הרב יהושע וואיש, היה רב במצרים, משם עבר לטבריה והיה רבה הראשי של טבריה. אשתו הראשונה וכל ילדיה הלכו לעולמם בעקבות מחלת הכולרה. גם לאחר שהתחתן בשנית המשיכה המגיפה להכות במשפחה, ועוד שניים מילדיו נפטרו. בסופו של דבר, בתואנה ש"האוויר בטבריה גרוע", עבר לצפת עם אשתו השנייה 'מיננה' (פנינה בעגה הספרדית) וכיהן בה כרב ראשי. ילדיהם לאה, אחותה ושני אחיה כבר גדלו באוויר הפסגות הצלול של צפת.
פנינה אדרעי-לבני, בתה:
סבתא מיננה, אימא של אימא, הייתה טיפוס משוגע – אישה חמה, גבוהה מאוד ומרשימה. אישה עצמאית וחזקה. את רפאל אחי אהבה סבתא מיננה אהבת נפש. אחרי שרפאל נהרג ואני כבר הייתי ביפתח, סיפרו שהיא אמרה: "אני לא רוצה לחיות יותר. אם אני קוברת נכד צעיר, לי אין שום זכות לחיות אחר כך". ובאמת היא הלכה ודעכה ולאחר המלחמה היא נפטרה.
רבקה אדרעי-שטיינפלד, בתה:
כל רגע פנוי הייתי רצה לסבתא מיננה. מאוד אהבתי אותה. קודם רפאל ישן אתה, כי היא הייתה לבד. תמיד רצתה איזה נכד שיישן אצלה. כשהוא גדל הוא לא רצה. לי לא הייתה תעסוקה אחרת, אז אמרתי שאני מוכנה. כל היום הייתי בבית ובערב הייתי הלכת לישון אצלה.
רבקה אדרעי-שטיינפלד, בתה:
אימא שלי, לאה, למדה ב"אליאנס", וסבא שלי היה אב בית דין ורב מכובד. זה היה יוצא דופן שרב שולח את בתו ללמוד, ועוד בבית ספר כללי. השמיצו אותו נוראות על זה שהוא הכניס את הבת שלו ללמוד בבית ספר. אבל הוא אמר: "אנחנו יכולים להיות גם דתיים וגם משכילים".
לאה וואיש ומשה חיים אדרעי הכירו בשידוך, כפי שהיה מקובל אז בצפת. בעוד בעלה משה חיים נלחם במרץ את מלחמות הציבור הספרדי בצפת, ניהלה לאה זוגתו את ענייני ביתם. כל בוקר הייתה מתעוררת בשעה 4:00 ומטפלת בדיר הגדול שהיה בחצר הבית בצפת. חובצת גבינות, שהפכו לשם דבר בגליל, מנקה, מבשלת מדי יום אוכל טרי לכל בני-הבית, ובזמנה הפנוי מספיקה לתפור, לרקום, לסרוג ועוד ועוד.
רבקה אדרעי-שטיינפלד, בתה:
היא הייתה תופרת פיג'מות וחולצות, ורוקמת. לא סתם רוקמת, אלא 'אז'ור' – רקמה מעודכנת שמשנה את הבד עצמו. וילונות, מפות, מצעים: הכול 'עבודת מחט', כמו שקראו וביניהן הייתה גם אימא. אני לא יודעת מאיפה היו לאימא כוחות, אבל היא הייתה חרוצה. וכשלא תפרה ורקמה, היא סרגה. היא הייתה בקיאה מאוד בצרפתית – קריאה וכתיבה – וכמובן גם בערבית ועברית. היא אהבה לקרוא. כשהיא שכבה בבית החולים, והיו עוברים עם ספרים בין החולים, מי היה מחליף את הספרים?! רק לאה. אמרו לי שם: "טוב שאימא שלך קוראת".
עם תום מלחמת העצמאות, לאחר שעזבו את ביתם בתוך העיר העתיקה של צפת, עברו משה ולאה אדרעי לבית חדש על צלע אחת מהגבעות שאליהן התפשטה העיר צפת. הבית המוקף כולו בבוסתן אפלולי וריחני של עצי פרי, השקיף על העיר מעבר לוואדי. חדריו היו בנויים לאורך מדרגת ההר ולמרגלותיהם נבנה חדרו הקטן של פארס, רועה העדר של משפחת אדרעי.
אחינועם, בנה:
לעדר הזה הייתה היסטוריה מפוארת. היה במירון לאבא ידיד טוב שכנראה היה שותפו לעדר בקר ואנחנו לא ידענו. אותו שותף היה מהאצולה הערבית בגליל, הולך תמיד עם החובז מהמשי. איש גאה, מעורר יראה. כל ערביי הכפרים בסביבה חששו ממנו – בריון. כשנכנס הצבא הסורי למירון מישהו הלשין עליו שיש לו שותף יהודי. ומספרים שכעונש אשתו נאנסה, שחטו לו חלק מן העדר, והוא גורש ממירון. הוא כנראה לקח את מה שנשאר מהעדר, השאיר אצלו 30 או 20 ראש צאן ואת השאר, כולל החלק שלנו, שם אצל אחד הדרוזים בבית ג'אן. אמר לו: "זה שייך לאבו רפול (ככה הם קראו לאבא שלי). אם אנחנו נחזור, אני אבוא ואקח את זה, ואם לא, דע לך, זה פיקדון עבור אבו רפול".
משם הוא ברח ללבנון ומת משברון לב. אחרי מלחמת השחרור בא אותו דרוזי לאבא לתת לו את חלקו, וככה התחלנו לגדל את העדר. ב-1953 בנו הצעיר של אותו ערבי ברח מלבנון, עבר את הגבול והגיע לארץ. תפסו אותו והביאו אותו למשטרת צפת. הוא היה בן 18 או משהו כזה. ישב במשטרת צפת, בוכה: "אני באתי לאבו רפול".
"איזה אבו רפול?" שאלו אותו. התחיל לספר. במשטרה מיד הבינו במי מדובר וקראו לאבא. בסופו של דבר, הוא גורש חזרה ללבנון.
על אף העובדה שהעדר היה פרי יוזמה של משה חיים, הייתה זו לאה, בסיועו של "פארס הרועה", האחראית העיקרית לטפל בו ולאחזקתו. בשיאו כלל העדר כמה מאות ראשי צאן – כבשים ועיזים – והוא שכן בדיר עץ בנוי לתפארת בחצר הענקית של הבית.
שושי שטיינפלד, נכדתה:
אני זוכרת אותה יורדת עם מגפיים לדיר וחולבת את העיזים. החלב שאת שותה היום זה מים, לא חלב. החלב האמתי, לא מוציאים ממנו את השמנת. אבל זו עבודה קשה, עבודת פרך. היא הייתה קמה מוקדם בבוקר, ב-5:00, חולבת, ואחרי שהעדר היה יוצא למרעה, היא הייתה לוקחת את הצינור ושוטפת את כל הדיר, דואגת שיהיה נקי כמו הסלון שלה.
הגבינות שחבצה לאה אדרעי הפכו לשם-דבר. מכל הארץ היו מגיעים אל 'הדיר של לאה אדרעי' כדי לרכוש גבינות מובחרות מעשה ידיה להתפאר.
רבקה אדרעי-שטיינפלד, בתה:
היו באים לאימא קליינטים מירושלים. באים ומתחננים שנמכור להם גבינות – גבינה צפתית. אנחנו גדלנו על חלב עיזים – 'הקרום'. זה היה טעים יותר משמנת. היינו מרתיחים את החלב הטרי, שיש בו שומן רב, ולמעלה היה מצטבר קרום של שמנת, ואת זה היינו מורחים על הלחם ובוזקים סוכר. מעדן מלכים!!!
רפי לבני, נכדהּ:
הדיר הזה היה עסק בפני עצמו. היו שם הרבה עיזים וכבשים. אני לא ממש זוכר כמה אבל הייתה שם חליבה כל הזמן, והדיר השרה מרוחו על כל הבית. הייתה עיזה אחת שקראו לה עליזה. אני לא אשכח אותה, העז הזקנה ביותר. היא הייתה עומדת על המדרגה הראשונה בטווח של ארבעה מטר מהכניסה לבית, צופה ולא זזה. הריח של הדיר, וזה ריח חריף מאוד, שרה בכול, בתוך הבית, בחצר, וכמובן בדיר.
לצדה של לאה, טיפל בעדר פארס הרועה. ערבי גלילי שהתגורר בבית אבן קטן צמוד לבית המשפחה. עם השנים הפך פארס לבן-בית קרוב ואהוב על כל הנכדים.
שושי שטיינפלד, נכדתה:
פארס הרועה היה, אני חושבת, אחת מאהבות הילדות שלי. לחזור מהגן, לשבת ולאכול אתו יחד. ואימא שלי לא כל-כך אהבה את זה. אולי היא אפילו קצת קינאה. הוא היה איש מקסים, ואותי הוא הכיר מאז שנולדתי, הוא היה רועה בדואי שעבד כל השנים במשפחות יהודיות במרכז הארץ. מישהו המליץ עליו לפני סבא, ומאז הוא עבד אצלו הרבה שנים. פעם בשנה היו גוזזים את הצמר, ואני זוכרת איך. זה היה ממש חג. היה בא מישהו עם המספריים הגדולים האלה. ואחר-כך, היו מנקים את הצמר, ורוחצים אותו, ממש פה אצלנו למטה בחצר, ובסופו של דבר היו עושים מהצמר מזרונים, שמיכות וכרים.
עד סוף שנות ה-50 טיפלה וטיפחה לאה אדרעי את העדר עד שחלתה ולא יכולה יותר לדאוג לענייניו.
יוסף, בנה:
בסופו של דבר היה לנו עדר ענק של אולי 600 ראש. לפעמים, במקום פארס, אחינועם היה יוצא למרעה בשבת. אני הייתי פרזיט. "יוסף בוא!" היו קוראים לי. ואני הייתי אומר להם: "לכו אתם, לי אין זמן".
עד שנת 56' או 57' העדר היה שלנו. עד שאימא חלתה. לאחר מכן העברנו את ראשי הצאן לעין זיתים. חלק נמכר ליענק'לה מראש פינה. 200 ראש. פשוט כבר לא היה מי שיטפל. אני התחתנתי, אחינועם התחתן, והחיים זרמו לכיוונים אחרים...
חמישה ילדים נולדו למשה ולאה: רפאל, יוסף, רבקה, פנינה ואחינועם. אלא שאובדנו של הבכור, רפאל, פגע בה קשות. את בגדי האבלות היא לא הסירה מעולם. האבל הכבד והצער הגדול הטביעו את חותמם על בריאותה שהחלה מידרדרת, ובעלה משה נחרד פן יאבד אותה.
מזל אדרעי, כלתה:
אני זוכרת אותה באותן השנים לקראת הסוף. היא הייתה יושבת ליד הדלת עם מטחנת קפה או סריגה או עבודת מחט, כמו בספרד ממש. אחרי שנים, כשטיילנו, אחינועם ואני, בבולוניה, ראינו איך עדיין רוקמים שם את עבודות היד בדיוק כמוה. יושבות נשים, רוקמות מפטפטות. ממש כך היא הייתה.