חכם משה חיים אדרעי
נולד ב-1900 | נפטר ב-1971
אחים ואחיות: שלמה, דוד ציון חי
בנים ובנות: רפאל אדרעי ז"ל, יוסף, רבקה, פנינה, אחינועם
פנינה אדרעי-לבני, בתו:
אבי משה היה אדם מאוד ישר. היה חשוב לו שאנחנו נהיה בסדר. מאוד היה חשוב לו – אם זה בלימודים, ואם זה בבית, ואם חס וחלילה לא נתחתן...
סדר אצל אבי, ולא משנה באיזה תחום, היה צריך להיות מאה אחוז.
יוסף, בנו:
אבא היה אדם קשוח, אדם קשה. הוא אהב את הילדים, את הנכדים, אבל הוא לא הראה את זה. אני אף פעם לא העזתי לשאול אותו מה הוא עושה או איך הוא חי.
פעם אחינועם שאל אותו: "מאיפה כל האדמות?"
אבא ענה לו: "אני שואל אותך מה אתה עושה בבית? ממה את חי? אם כך אל תשאל אותי".
שושי אדרעי-שטיינפלד, נכדתו:
כשהיה יורד גשם חזק או שלג, סבא משה היה אומר להורים שלי: "על שום מה לשלוח אותם היום לבית-הספר. בין כה וכה הם לא יהיו פרופסורים". וכשהיינו מביאים הביתה ציון לא כל-כך טוב, הוא היה צוחק עלינו: "גם אם לא תהיו פרופסורים, זה לא יהיה נורא. הרי אני אפתח לכם קואופרטיב ל'מצחצחי נעלים'. זו הייתה האמרה הקבועה שלו. הוא רצה שנלמד.
משה אדרעי היה בן הזקונים של חכם חיים רפאל אדרעי. הוא נולד בצפת בשנת 1900, בהפרש שנים רב לאחר אחיו הבכור שלמה, וגם בינו לאחיו דוד ציון חי הפרידו לא מעט שנים. את נעוריו בילה בתקופה הסוערת סביב מלחמת העולם הראשונה בין השלטון העות'מאני, שסימל את סדר העולם הישן ובין השלטון הבריטי, שהביא עמו לארץ ישראל את תרבות העולם החדש של המאה ה-20. כל אלו מיקמו אותו בשנות בחרותו בקו התפר העדין בין דור האבות, שגדל על תרבות 'החלוקה' והיישוב הישן, ובין דור הבנים החילוני, שמדינה עצמאית ומודרנית הייתה בראש מעייניו.
פנינה אדרעי- לבני, בתו:
יחד עם זה שהוא היה דתי, אבי הצביע מפא"י. אני חושבת שאם הוא היה חי היום, הוא היה בעד הפרדת הדת מהמדינה. אמנם הוא היה אדם דתי אבל לא פנאטי. הוא תמיד היה אומר: "הדתיים האלה, לא צריך לתת להם... דת זה דת ופוליטיקה זה פוליטיקה".
פעם הוא באמת היה מועמד לכנסת מטעם מפא"י, אמנם במקום לא ריאלי אבל מועמד.
בניגוד לאחיו, שמעורבותם הציבורית הייתה בעיקר סביב עסקנות חלוקת התרומות ליהודי צפת ושליחויות שונות לתפוצות הגולה, משה היה עסקן ציבורי מהסוג החדש.
אחינועם, בנו:
כאיש צעיר היה אבא איש פעיל בכול. הוא היה עסקן ציבורי, הוא היה יושב ראש העדה הספרדית בצפת, והיה חבר מועצת העירייה. כל מיני אנשים היו פונים אליו שיתערב בכל מיני נושאים, בכל מיני משרדי ממשלה, תמיד הייתה לו אוזן קשבת. נושא אחד שהעסיק אותו במיוחד היה גאולת אדמות הגליל.
מאבקיו של משה חיים אדרעי לשמירת זכויותיה של העדה הספרדית בצפת ובכלל, הפכו לשם דבר. הוא לא היה מוכן לחמול כהוא זה על כבודם של בני העדה הספרדית ואפילו עד לבג"ץ הגיע בסוגיית בחירת הרב הספרדי הראשי לישראל. ואכן ניצחונו הגדול ביותר היה מינויו של רב ספרדי ראשי לצפת.
אחינועם, בנו:
כשהגיעו העולים החדשים בסוף שנות ה-50, הגיע אתם רב ידוע מטוניס, הרב פטוסי. מכיוון שרבה הספרדי של צפת נפטר ולא נמצא לו מחליף, הציע אבי את הרב פטוסי למועצה הדתית. ההצעה עברה ברוב קולות. אלא שלאחר זמן גם הוא נפטר, וסמוך לו נפטר גם רבה האשכנזי של צפת. מיד הלכו ומינו רב אשכנזי חדש לצפת, שבמקרה היה ידיד נפש של אבא. אלא שעכשיו הכריז הרב החדש, שאין צורך בשני רבנים בעיר אחת ודי לצפת ברב אחד. אבא זעם. הוא סירב לקבל את רוע הגזרה, והחלו במאבקים ומשפטים. בסופו של דבר הוחלט בכל זאת למנות רב ספרדי. המועמדים היו צריכים לבוא לצפת, לדרוש בבית-הכנסת ולהפגין את כשרונם הרבני. וכשהיו מגיעים האורחים החשובים לצפת – איפה היו מתארחים? כמובן, אצל משה אדרעי! והנה, ביום שישי אחד מגיע לביתנו הרב פרץ, שהיה לימים שר הדתות מטעם ש"ס, ובערב שישי הולכים כל הגברים לבית-הכנסת. בבית אבא אמנם היה שעון חשמלי לשבת, אלא שהבן של רבקה, רענן, שהיה ילד צעיר, לא שם לב והדליק את החשמל.
הרב פרץ, ששב מבית-הכנסת, ראה אותו והזדעק מרה: "מה זה?! מכבים חשמל בבית?!" "זה רק ילד", אמרה לו רבקה, "הוא בסך הכול ילד, הוא פשוט לא שם לב".
או אז ענה לה הרב הנכבד: "זו לא שאלה של גיל, אלא של חינוך".
התנהגות כזאת של הרב אבא לא היה מוכן לקבל, ובנוסף לכך הדרשה שלו בבית הכנסת הייתה כנראה פנטית יתר על המידה, לפיכך הכריעו את הכף נגדו.
אבא קם ואמר: "רב רב, אבל לא מתאים לעירנו. רב צריך לקרב לבבות ולא לחולל מהומות ושנאת חינם".
בסופו של דבר נבחר הרב דוד דיין שהיה רב ליברלי מנתניה, והלם, לפי דעתו של אבא, את רוחה של צפת ואופיים של תושביה.
ישיבתו של הרב בירב בצפת, ישיבה שנוסדה בראשית המאה ה-15 והתבססה על שיטת לימוד מיוחדת ופלפלנית שהועברה על ידי גולי ספרד, שימשה דוגמה ומשל לישיבות חכמי צפת ולמנהיגיהן עד לימינו אנו. תפיסת עולמו של הרב בירב, המשלבת עיון מעמיק בצד מחויבות מוסרית להנחיית הקהילה, הייתה גם דרכם של משה חיים ושל אביו חכם חיים אדרעי, שישמש כחבר פעיל בוועד הקהילה של צפת, ויחד עם זאת נשיא האיגוד הרבני של צפת בראשית המאה ה-20.
מזל, כלתו (אשת אחינועם):
אבא היה מוקד עלייה לרגל. לפני כל משפט ודיון בבית הדין בדיני משפחות, גם אם לא ישב בדין בעצמו, היו באים הדיינים ומתייעצים עמו. וכך ידע אבא את החלטת הדין עוד בטרם ידעו עליה בעלי הדין. כשהזקין, הייתה לו מיטה פה בפינה, וכולם היו יושבים סביבו ומתווכחים. הוא היה אומר: " תראו שבמשפט הזה יוכרע כך וכך", ואכן תמיד היה נחתך המשפט כפי שהוא היה חוזה"
משה חיים אדרעי נודע גם כגשר בין היהודים והערבים בגליל, וערביי הסביבה, שהחשיבו עצמם לחבריו הקרובים, הוקירו וכיבדו אותו על פועלו.
רפי לבני, גבעת אלה:
סולחות בין ערבים ליהודים התקיימו תמיד אצל סבא משה בית. אני זוכר את הסולחות האלה. היו מגיעים הערבים והיו מגיעים היהודים או שתי חמולות של ערבים. הנהוג הוא שמביאים לזה שבורר, כלומר לסבא, שי. אז היו מביאים אורז וסוכר וכל מיני מזונות יבשים בשקים. היו פורקים את השקים, יושבים על המרפסת או בתוך הבית, בהתאם לעונה, וסבא היה מנהל את העסק. באזור צפת היו המון ערבים וסכסוכי שטחים ופרות ובקר שהיה עובר משטח לשטח. כשהוא היה עובר ברחוב אנשים היו עוצרים ונותנים לו נשיקה על היד. כאילו הוא מין קדוש כזה, גביר העיירה.
רוב בני משפחת אדרעי התפללו בבית-הכנסת אבוהב, שאחד מספרי התורה המצויים בו נחשב לעתיק ביותר השמור בצפת.
עם חלוף השנים החלו המרחק והמדרגות להקשות על זקני המשפחה, ובכללם חכם משה חיים, בדרכם לבית-כנסת זה.
אחנועם, בנו:
היה קשה לאבא לרדת, בית הכנסת היה רחוק, וגם הראייה שלו נחלשה. באחת הפעמים האחרונות שירד, אני זוכר ששאל אותי: "אתה יודע כמה מדרגות יש לרדת עד בית הכנסת?"
"לא" עניתי לו.
"המספר הוא כך וכך", גילה לי אבא.
"מהיכן אתה יודע?" שאלתי.
"אני סופר", ענה אבא. ההליכה היתה קשה וגם הראייה, וכדי להקל על עצמו היה סופר את המדרגות.
ואכן כדי להקל על עצמו החל משה חיים אדרעי לנהל בית כנסת אשכנזי זנוח, לדאוג לניקיונו, לכנס מניין מתפללים (משימה שהפכה להיות קשה ביותר עם השנים והתרחקות הדור הצעיר מהדת), לגבות כספים וכדומה. את בית הכנסת הזה ניהל משה חיים אדרעי בדרכו הישרה וחסרת הפניות.
אחינועם, בנו:
אצל הספרדים, תמיד, כל אחד רוצה לעלות לתורה, לקרוא בהפטרה, כי שם מזכירים את הקרובים שנפטרו. נהוג היה שכל שנה ביום הכיפורים לפני העלייה לתורה, כשהיו מוציאים את הספרים מארון הקודש, השמש היה עובר בערב יום הכיפורים, מסתובב בתוך בית-הכנסת ומכריז: "עלייה ראשונה בעשר!" ואז מישהו היה אומר "עשרים!" ואחד אחר "מאה!". ממש מכירה פומבית ביום כיפור. וכך ממשיכים ומכריזים עד שאף אחד לא מעלה יותר. לפעמים זה יכול להגיע למאות ואלפי שקלים. ולא רק הפטרות נהגו למכור, גם את הורדת הכורך כדי לפתוח ולהוציא את ספר התורה מכרו ואת הזכות להניח רימונים על ספר התורה, ומי שהיה מרבה במחיר היה מרוויח. יום אחד הגיע לבית-הכנסת אבוהב, אדם ששכל את בנו בתאונת דרכים וביקש לעלות להפטרה. אלא שהמחירים עלו ועלו, ואותו אדם לא יכול היה לעמוד בזה. הוא עזב את בית-הכנסת אבוהב ובא לבית-הכנסת שאבי התפלל בו. בדרך כלל אבי היה לוקח את המפטיר בשביל אחי זכרו לברכה. שאל אותו אבי: "למפטיר באת?"
"כן", עונה לו אותו אדם.
"אם כך", השיב לו אבי, "אני אומר משלים ואת מפטיר". כזה היה אבי.
כל עוד היה משה אדרעי בחיים, הוא נלחם על זכותה של העדה הספרדית להיקבר בחלקה העומדת לרשותה באופן מסורתי בבית-העלמין הישן בצפת. משה היה מוכן להעמיד למבחן ובדיקה כל חלקה הנחפרת לקבר חדש, למען יראו כולם, שאין כאן סכנת חילול הקודש. אלא שעם מותו הוסרו ההתנגדות התקיפה האחרונה שעמדה בפניו של הממסד הדתי בצפת, והוחלט למנוע קבורה בבית העלמין הישן באופן מוחלט.
אחינועם, בנו:
בבית העלמין הישן של צפת היו שתי חלקות. האחת ספרדית והשנייה אשכנזית.
אבא, שהיה ראש החברה קדישא הספרדית נלחם כל חייו: "בואו נאחד את שתי החברות קדישא ונקבור את מתינו יחד".
אבל האשכנזים אמרו: "לא, אנחנו לא מערבבים".
אלוהים עוזר, וחלקת האשכנזים מלאה. איפה קוברים? בחלקה הספרדית!!!
אמר להם אבא: "עד פה. זו החלקה שלנו ואתם לא קוברים בה".
או-אז המציאו עסקני המפד"ל ששלטו במועצות הדתיות, חוק חדש, לפיו אסור לקבור יהודים בבית-הקברות העתיק בצפת מכיוון שמדובר באתר קדוש. זה קומם את אבא.
"לנו יש מקום", טען אבא, "אבותינו קבורים בהר, ואין שום מניעה שניקבר שם גם אנו. אנחנו נמשיך לקבור, ומה שיהיה, יהיה".
כשאבי נפטר, אמרנו, נקבור אותו בבית-הקברות העתיק. אבל בן דודי אהליאב הוא היונה של המשפחה, המפשר והמרגיע, אמר: "מה זה משנה, אחינועם? ייקבר בבית הקברות הישן או החדש, הרי מדובר באותה קבורה".
אמרתי לו: "אם אני אקבור את אבא בבית-העלמין החדש הוא לא יסלח לי לעולם".
ראש המועצה הדתית האחראי על קבורת הזקנים היה עולה חדש. טרי שלא ידע מימינו ומשמאלו, ואני אמרתי לאהליאב: "לך תגיד לו שאנחנו קוברים את אבא בבית-הקברות העתיק, ולא יעזור בית-דין".
הלך אליו ואמר: "הבנים מתנגדים. רוצים שייקבר בבית-העלמין העתיק".
וההוא ענה: "אני לא יודע מכלום. אני לא נותן את החברה (חברה קדישא), לא נותן את החוצבים. לא נותן כלום!"
לקחתי כמה פועלים שעבדו אצלנו, איתרנו מקום עם סלע, הבאנו קומפרסור וחצבנו את הקבר. בינתיים באה אלינו קבוצת מרוקאים שהעריצו את אבא ואמרו: "מכבוד המת ובגלל שהיה אישיות, נרחץ ונכין אותו בבית". בבוקר באו והורידו את הגופה ממירון לצפת ובחדר האחרון בבית הכינו אותו.
מזל, אשת אחינועם, כלתו:
הילדים היו קטנים-קטנים. זו הייתה בשבילם חוויה גדולה. הם זוכרים את זה כל-כך יפה. סבא היה מונח עם ארבע נרות מסביבו על הרצפה. אני זוכרת איך הילד הקטן שלי מושיקו כל הזמן התגנב והציץ אל החדר האחרון בבית דרך חור המנעול.
בשעה ארבע יצאה ההלוויה מבית המשפחה בצפת. למרות חילוקי הדעות המרים בנושא הקבורה, באו להיפרד ממשה חיים אדרעי כל גדולי צפת.
תהלוכת ההלוויה עברה דרך בית-הכנסת שבו התפלל משה באחרית ימיו. לאחר-מכן המשיכה התהלוכה אל בית-כנסת הישן, ואף שם נשאו לו הספד. בסופו של דבר הגיעו המוני האבלים אל בית-הקברות העתיק של צפת, ושם נפרדה קהילת צפת מאחד מבניה הפעילים ומלאי החיים – חכם משה חיים אדרעי.