נולדה ב-1895 | נפטרה ב-1981
בנים ובנות: רבקה, שמואל, מרגלית, שמחה ושושנה
מרגלית אדרעי-דגני, בתה:
אימא שלי באה ממשפחה טובה מטבריה. התחתנה עם אבי, חכם דוד ציון חי, צעירה מאוד – בת 14. פשוט חיתנו אותם. אז היו מחתנים מפה לשם בגיל 14. היא הייתה כנראה נאה מאוד, נאה ומלאת חיים, מלאת מרץ, ואבא שלי אהב נשים יפות. ואת אימא הוא אהב במיוחד. הוא היה קנאי גדול.
על-אף אהבתו הרבה לאשתו נשפו רוחות המסע בעורפו של דוד ציון חי וקראו לו לצאת לנדודיו כשד"ר וכמורה בתפוצות ישראל בגולה. זוגתו היפה, מלכה לבית ממן, הייתה נשארת שנים רבות כשהיא בודדה ומטופלת בחמשת ילדיה: שמואל, רבקה, שושנה, מרגלית ושמחה. שנות הפירוד הרבות, בפרט לאחר לידת שני ילדיו הבכורים, רבקה ושמואל, הקשו על הקשר בין דוד ציון חי ומשפחתו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עת יצאה כל משפחת אדרעי המורחבת לקפריסין בשל הנתינות הבריטית של בניה, יצאה גם מלכה עם ילדיה, בעוד בעלה נמצא בטשקנט.
רבקה אדרעי-ברנט, בתה:
כל התקופה שהיינו בקפריסין אבא לא היה. הייתה לי רק אימא ואני כל-כך רציתי אבא, כמו לכולם. כמעט תשע שנים לא ראינו אותו. ואז, שנה אחרי ששבנו מקפריסין לצפת, הוא חזר. לפני שהוא חזר, אני זוכרת שהוא שלחת חתיכת בד. זה היה בד בוכרי שהוא שלח על מנת שיכינו לנו שמלות. אז לא היו מכוניות, היו באים בסוסים, והוא ביקש מאימא שלי שתלביש אותי בזה כדי שכשהוא יגיע הוא יכיר אותי מבין כל בני הדודים. הרגשתי כלפיו כאל אדם זר. ואז נהגו לשים לילדים סיר כדי שיוכלו לעשות פיפי, ואני לא יכולתי לעשות כשהוא היה בחדר. הייתי עומדת בפתח הדלת ומסתכלת בשקט, ופעם שמעתי את אימא שלי שואלת אותו למה הוא ככה? והוא ענה שהוא לא מרגיש שאנחנו הילדים שלו. כי הוא לא ראה אותנו גדלים.
למרות המרחק, לא רצתה מלכה לנתק את הקשר מבעלה ולאחר ששבה לארץ מקפריסין, ניסתה לאתרו באמצעות הקונסול הבריטי.
רבקה אדרעי-ברנט, בתה:
לא ידענו איפה אבא נמצא. אימא פנתה אל הקונסול, והתברר שהוא ברח מטשקנט (שהפכה לברית המועצות), והוא בבגדאד מלמד. גם לו לא היה שום דבר מאתנו. כששמענו שהוא בבגדאד, אימא שלחה לו תמונה: אני, שמואל ואימא. אבא קיבל את התמונה וביקש מאימא שנבוא לבגדאד. אבל סבתא שלי בכתה: "אל תלכי! "אל תלכי! אם תלכי הוא לא יבוא". אז נשארנו.
הבדידות הגדולה לא הקלה על מלכה שנאלצה להסב לשולחנם של אחרים ולקבל מאחיו הבכור את קצבתו של בעלה, שבנסיעותיו האחרונות הייתה נמוכה כי נסע כמורה ולא כשד"ר מגייס תרומות.
מרגלית אדרעי-דגני, בתה:
כשנה לפני שהוא נפטר יצאנו לדמשק לאחי שמואל. אני עוד זוכרת את הנסיעה. אני זוכרת שנסענו בעגלה, היו מין עגלות כאלה, מצפת לדמשק כל הלילה. אני זוכרת עד היום את הטלטולים ואת העגלה המתפרקת. הגענו לדמשק ואחי היה שם. הייתה לו חנות, מכר שם שטיחים, עשה בלגאנים. נשארנו הרבה זמן בדמשק. המצב היה מאוד מאוד קשה כלכלית. אחותי לא עבדה עוד, ואחי, מה שהיה מרוויח מיד היה מוציא, היו חיים מאוד קשים.
רבקה אדרעי-ברנט, בתה:
הייתה בדמשק בדואית אחת, מגדת עתידות, ואני תמיד אהבתי לשמוע אותה וצחקתי מדבריה. אז אמרתי לאימא שלי: "בואי נשמע, שתגיד לנו"
ואימא שלי סירבה: "לא, אני לא רוצה לשמוע טוב, ואני לא רוצה לשמוע רע".
אבל אני לא ויתרתי, לבסוף אימא הלכה והבדואית אמרה: "יש לך משהו מעבר למים. את תלכי עם ילדה קטנה לשם ותחזרי עם ילדה קטנה, אבל האדם הזה אף פעם לא יחזור".
ואימא כל כך כעסה עליי בגלל ששכנעתי אותה ללכת. אחרי שבוע קיבלנו את הידיעה על אבא שמאוד חולה.
מיד כשהגיעה הידיעה, יצאה מלכה עם בתה התינוקת שמחה לצפת ומשם אחרי בעלה האהוב למרוקו. אלא שההפלגה באנייה הצפופה, כשהן דחוקות בתחתיתה, הייתה קשה מנשוא ומיותרת. חכם דוד ציון חי נפטר בעיר סיפרו עוד בטרם הספיקו להגיע אליו, ושמחה חלתה באופן אנוש ועמדה על סף מוות. כששבה סוף סוף לצפת הייתה התינוקת כצל של עצמה, וכמעט כל שערותיה נשרו.
מלכה לבית ממן לא נישאה בשנית, ועד סוף ימיה חייתה בצפת.