אחיות: מרגלית, רבקה, שמחה ושושנה
בנים ובנות: אסתר-רות, טרזה-עליזה, חנה, רפי, פיטר וז'וזף
שמואל, בנו הבכור של חכם דוד ציון אדרעי, התרחק מההוויה הצפתית והישראלית כבר מגיל צעיר. דלקת קרום המוח שבה לקה בנעוריו, אביו שהיה רחוק מהבית בכל שנות ילדותו והתנכר לו, אופיו המרדני וקסמו הרב שהילך על נשים הכתיבו את אורח חייו חסר המנוחה, שכלל נדודים ברחבי העולם והשתקעות בסופו של דבר בגלות הבריטית. ולא רק מעבר לים אלא גם בתוך ביתו פנימה הוא נדד, כשבחר להחליף את השם אדרעי ולאמץ את שם סבו הנערץ 'מכלוף' כשם משפחתו החדש.
רבקה אדרעי-ברנט, אחותו:
שמואל אחי לא היה יציב. כשהוא היה בן 15 הייתה לו דלקת קרום המוח. זה איום. אפילו מתים מזה. שמו לו מגבות רטובות על הראש, והביאו לו רופא. את ד"ר וייל. הוא אמר שאין מה לעשות וכל טיפול יהיה כמו "כוסות רוח למת". אבל סבתא שלי הלכה לשוק הערבי וקנתה מין ירק כזה ממצרים ושמה לו על הראש. אפשר היה לראות את האדים עולים מן הראש, כאילו רוח יוצאת מהראש שלו. בקיצור, היא הצילה אותו. אבל כשהוא קם, משהו השתנה בו. שמואל לא יכול היה לשבת במקום אחד. פעם הוא עבד בבנק, ואחר כך הוא עזב ורצה להיות מהנדס, ואחר כך נסע לדמשק כדי ללמוד עתיקות, אבל שם הוא כבר עסק בדברים אחרים.
רבקה אדרעי- שטיינפלד, בת דודו (בתו של משה חיים):
בגיל צעיר מאוד הוא הלך ושכר אופנוע, לקח את האופנוע ונסע אתו לדמשק. בדמשק הוא נכנס לעבוד בחנות. ולמעשה מאז הוא נדד. בתקופה ההיא לא היו נוסעים לחו"ל כמו עכשיו, אבל הוא נסע בכל עולם, עד שהכיר את אשתו בתל אביב. בערך ב-1946 הוא עזב את הארץ לתמיד.
האישה שעמה בחר לחלוק את חייו הייתה באופן מופגן זרה לתרבות שבתוכה הוא גדל. היא הגיעה ממשפחה של יהודים גרמנים. אמה עלתה לפלשתינה מגרמניה עם תחילת ההידרדרות באירופה בשנות ה-30. בינה ובין משפחת אדרעי מצפת לא שררה כימיה יתרה. היא נראתה להם משונה ומתנשאת, ומערכת היחסים המעורערת בינה ובין בעלה לא הקלו על הדיאלוג.
רפאל מכלוף, בנו:
סבתי, אם אמי, הייתה יהודייה דתייה מגרמניה. כשהבינה שהמציאות שם נעשית קשה מדי עבור היהודים, היא החליטה להביא את משפחתה לארץ הקודש. לפני עלייתה של אמי היא הספיקה עוד לעבוד כמטפלת בילדים במשפחה בוונציה, אבל במהלך מלחמת העולם השנייה, היא כבר הייתה בארץ.
כשהוריי נפגשו היא הייתה כנראה אישה מאוד מושכת, בלונדינית, צעירה בת 17, ומאוד פופולרית. אבי היה בעל קסם אישי רב, איש כהה ויפה, ובוודאי היה רודף שמלות. שנותיו הטובות היו בנעוריו, כאשר הוא היה מסוגל להשתמש בנעורים ובקסם האישי שלו. אני חושב שהוא תמיד היה חלמן, היו לו הרבה חלומות והייתה לו את היכולת לשכוח דברים שהוא העדיף לשכוח. הוריי נפגשו בתל אביב. באותם הימים כל האקשן היה בתל אביב.
חייהם חסרי המנוחה של שמואל ולאוני מכלוף נשאו אותם ממקום למקום. חוסר יכולתו של שמואל להתמיד בעיסוקיו, והתחושה העזה שההצלחה מחכה לו תמיד במקום אחר חיזקו אצלו את יצר הנדודים שהיה טבוע בו מנעוריו. כך נדדו בני הזוג מאוסטרליה לצפת ומשם לאנגליה, כשילדיהם נותרים מדי פעם מאחור, מטופלים על ידי קרובים, פעם מצד זה ומפעם מצד אחר.
רות מכלוף, בתו:
אמי נסעה, ואבי, אני חושבת, היה בצבא. שניהם כל הזמן לא היו בנמצא, ופשוט השאירו אותנו עם קרובי משפחה. חלק מהזמן הם השאירו אותנו אצל סבתי בצפת – מלכה. אני זוכרת שהיא הייתה רוחצת אותנו, שמה אותנו בתוך גיגית, או משהו דומה, ושופכת עלינו מים. חדר הרחצה היה כמו חדר מגורים רגיל, והיא נהגה לרחוץ אותנו בתנועות ממש חזקות. לא כמו סבתי השנייה שהייתה מאוד עדינה ואירופית. כל יום שישי סבתא מלכה הייתה צובעת את הבית לכבוד שבת והייתה מאוד מקפידה. יכול להיות שהיא נתנה לי כל מיני משימות רק כדי להעסיק אותי ולהסיח את דעתי, כי אנחנו חיכינו כל הזמן להורים. כולם חיכו שאבי יחזור. ילדים הם מאוד נאמנים להוריהם. מצד שני, אני זוכרת שפעם הייתה חתונה בבית של קרוב משפחה, וכולם קרצפו אותו לקראת האירוע. בחופה נכנסתי מלמטה, וסבתי נתנה לי לטעום מלימונדה מיוחדת. לא כוס מלאה, רק קצת, וזה היה רגע נפלא.
כשנה לאחר שעקרו לאנגליה דאגו שמואל ולאוני מכלוף להביא את ילדיהם אחריהם. על אף שנות הנדודים הרבות, הפרידות החוזרות ונשנות והטלטלות בין המשפחה ברמתיים לזו שבצפת, התערו הילדים בחברה הבריטית (מלבד פיטר ששב להתגורר בישראל), ובכור הבנים, הצייר והפסל רפאל מכלוף, זכה לצייר מבחר מדיוקנאות בית המלוכה האנגלי, ואף נבחר לצייר את דיוקן המלכה המוטבע על המטבע הבריטי. למרות השנים הרבות בהן חיו רבקה ברנט-אדרעי ושמואל מכלוף מעבר לים, הזיקה לארץ ישראל ולמשפחה בצפת נשארה עזה, ולשניהם היה קשה מאוד להתנתק לחלוטין.
רפאל מכלוף, בנו:
אף על פי שאבי היה אנטי דתי והתעלם מאביו, היו לו סנטימנטים לבית, בעיקר לסבא חכם שמעון, עליו הוא נהג לספר עד כמה היה נפלא. אבל בסופו של דבר כשאבא חלה והיה בבית-חולים אני זוכר שהוא ביקש את התנ"ך.
"מה זה כל השטויות האלה?" שאלתי אותו.
חיוך קטן עלה על פניו, והוא ענה לי: "חכה אתה כשתהיה סמוך למוות".
אני חושב שהוא עדיין לא היה בן 80. הוא מאוד רצה להיקבר בבית קברות יהודי, והיו לי צרות גדולות בגלל זה. כל פעם שהוא חשב שהוא הולך למות הוא הפך מאוד מלודרמטי ורצה למות בישראל. הוא ביקש שלא ימכרו את הבית בצפת, ובכל פרק זמן היה נוסע לישראל ושב לצפת. אלא שתמיד הוא היה חוזר. לאחר שישה או שבעה חודשים היה שוב נעשה מצוברח, נכנס לדפרסיה ונוסע לישראל. הוא תמיד חשב שהקשת מאירה בשמים דווקא במקום שבו הוא לא נמצא.