נולד ב-1896 | נפטר ב-1932
אחים: חכם שלמה ומשה חיים
בנים ובנות: רבקה, שמואל, מרגלית, שמחה ושושנה
שלושה בנים היו לו, לחכם חיים רפאל אדרעי: הבכור שלמה, בעל משפחה ולמדן, איש שליו שכל מעייניו בביתו פנימה; בן הזקונים משה, איש ציבור פעיל ונמרץ שרגליו על האדמה; והבן האמצעי, דוד ציון חי, שדרכו אצה לו מעבר לים ועיניו נשואות לעולמות עליונים.
מאיר כרסנטי, אחיינו:
אמרו עליו שאם היה חי היום היה כמו איש "שלום עכשיו" של זמננו. תמיד מרד בממסד הדתי הרבני, ועל מנת להיפטר ממנו ולהשאירו רחוק הוא יצא בשליחויות מעל ומעבר לכל אחד מהשד"רים האחרים בצפת. ואכן הוא גם נפטר רחוק מעבר לים, בגיל צעיר, בעיר סיפרו שבמרוקו, בשנה שבה אני נולדתי, תרצ"ב 1932, ושם נקבר.
איש של הפכים היה חכם דוד ציון חי אדרעי. איש תורה, רב בישראל, בעל אורח חיים דתי ובו בזמן משורר שירי אהבה ארוטיים וענוגים; אהב את אשתו היפה וקינא לה, אך השאיר אותה רוב חייה בבדידות כאלמנת קש בעוד הוא נלחם את מלחמות הציונות ברחבי העולם; אהב ופינק את בנותיו הצעירות בלי גבול וכמעט התנכר לבתו ובנו הבכורים; נחשב לעילוי בתורה, בעל תובנה חריפה וראייה מתונה וכוללת אך ניהל את חייו האישיים כהרפתקן חסר תקנה במסעותיו מעבר לים.
רבקה אדרעי-ברנט, בתו:
איש חכם היה אבא שלי. אני לא דיברתי אתו, אבל פעם אחת, אזרתי אומץ ושאלתי אותו: "אדם וחווה, שני ילדים היו להם, קין והבל, שני בנים. איך זה יכול להיות? מאיפה הגיעו הנשים שלהם?"
הוא ענה: "אה... אדם וחווה, אלוהים לא פירט כמה זוגות כאלה הוא עשה. בוודאי עשה יותר".
ופעם אמרתי: "מאיפה יודעים שיש גן עדן וגיהינום?"
אז הוא ענה: "תסתכלי על התקרה". הסתכלתי, והוא שואל: "מה את רואה"? "כלום", אמרתי.
אז הוא אמר: "ככה תעשי ולא תפסידי. יש או אין, כשיגיע הרגע אף אחד לא יבוא ויאמר".
את יצר הנדודים שלו סיפק חכם דוד ציון חי במסעות סביב העולם כשד"ר, אולם עד מהרה קצה נפשו מהתככים והשחיתויות שנתקל בהם במגעיו עם עסקני 'החלוקה' בצפת. הוא החליט לנצל את הקשרים האישיים שיצר במסעותיו, ויצא במשרת מורה ורב לקהילת טשקנט שבטורקיסטן.
מרגלית אדרעי-דגני, בתו:
הוא היה מורה לעברית בטשקנט ורב מאוד חשוב שם ומאוד מאוד מקובל. והיו שואלים אותו כל דבר, רע וטוב. הוא היה מוציא דיני הלכות ופוסק ועוד עניינים כגון אלה, ואז הייתה מהפכת 1917.
שהותו האחרונה בטשקנט הייתה בשנים 1917-1914. במהלך התקופה הזאת הפך לאישיות מרכזית בחיי קהילת היהודים בעיר טשקנט, שהייתה אחת הקהילות החשובות והגדולות באזור בוכרה. הוא נודע בשם 'ציון', ועל פסקי ההלכה שלו חתם בפסבדונים 'אחד הם'. בשנים 1919-1914 (שנת שובו לארץ ישראל) הפך לאוטוריטה הלכתית מרכזית בקרב גולת רוסיה ובוכרה, אלא שהוא לא הסתפק בכך. עם פרוץ מהפכת 1917 החל מארגן פעילות ציונית מסיבית בטורקיסטן, ייסד את המפלגה הציונית היהודית הראשונה בטשקנט, 'אגודת המזרחי', ואף הפך לאחד המנהיגים הבולטים בארגון התרבות הציוני 'תרבות'. בשל כל אלה הוא נרדף על-ידי המשטר הבולשביקי שהחל לבסס את מעמדו בברית-המועצות. הרבה אגדות וסיפורים נרקמו סביב האופן שבו ברח דוד ציון חי מטשקנט לבגדאד.
רבקה אדרעי-ברנט:
על כל מה שעשה אבא שלי ברוסיה, באו הבולשביקים לשחוט אותו. ולא רק אחריו רדפו. חבר אחד שלו היה מבקר אצלו. היו משחקים שחמט. הבן אדם הזה, היו שולחים לו מכתבים, המשטרה החשאית, שייתן כסף, והוא לא שם לב, היה לו רק בן אחד. חטפו את הבן שלו, גמרו אותו. חתכו אותו, וכל פעם היו שמים חלק ממנו: רגל או יד ליד הבית. אבא שלי גר בדירה למעלה. בלילה שבאו לאבא, הוא פרץ מהחלון, קפץ מקומה רביעית וברח. הוא לא פחד מדם, כי הוא ראה כל כך הרבה, לא היה אכפת לו. אי אפשר היה להאמין שהוא רבי. הוא היה לובש מכנסיים וכובע כמו אדם מהרחוב, אבל הוא לא חזר לבית ההוא יותר. הוא פחד שהם מחכים לו. הוא החליט לעזוב והתחיל ללכת ברגל, העיקר לצאת מרוסיה.
מרגלית אדרעי-דגני:
הם באו לעצור אותו והוא ברח, ברח כל עוד נפשו בו. השאיר את כל מה שהיה לו: כסף, בגדים, מחברות, הכול. השאיר וברח, ברח, אני חושבת דרך עיראק, בגדאד, ותוך כדי המנוסה הגדולה הוא חלה.
אהליאב אדרעי, אחיינו:
אחרי שהוא ברח, הוא עלה על רכבת ואז עצרו את הרכבת. כל המתקוממים המורדים עלו על הרכבת. רוב הנוסעים קפצו מהחלונות וברחו ליער. גם דוד ציון חי קפץ. שם הוא קיבל, המסכן, שחפת. הוא חזר לארץ עם השחפת שלו, ומזה, מאוחר יותר, הוא נפטר.
השנים המועטות שבילה בטשקנט כרב, מורה ומחנך הותירו את חותמן על הקהילה היהודית שם. ורבים מתלמידיו נדבקו בחיידק הציונות ועלו לארץ-ישראל.
רבקה אדרעי-ברנט:
פעם יצאנו לחיפה. עברנו ברחוב והיה אדם אחד, שאחר-כך התברר שהוא מהנדס, שהלך לפנינו. פנה אותו אדם אל אבי ואמר לו: "שלום מורי". הסתבר שהוא היה תלמיד של אבא שלי כאשר היה ברוסיה, ומעולם לא שכח אותו.
במנוסתו תקפה אותו תחילה הכולירה ומאוחר יותר נדבק בשחפת, מחלת אנשי הרוח והאמנים של ראשית המאה ה-20, כדוגמת רחל המשוררת. הרופא שטיפל בו בצפת (וגם במשוררת), ד"ר משה קריגר, היה חברו הטוב שנהג להרצות לצדו בבית הכנסת אבוהב.
רבקה אדרעי-ברנט, בתו:
כשד"ר קריגר עבר לתל-אביב, אבא נסע אליו ושהה חודש בתל-אביב. לאימא שלי אמר ד"ר קריגר שאין מה לעשות, והורה לה פשוט לבשל מה שהוא אוהב. אלא שהוא לא היה מסוגל לאכול, והיה צריך לזרוק את האוכל, כי לנו אסור היה לאכול מזה מחשש שנידבק. גם התרופות מגרמניה עלו כסף רב, ואימא שלי, שהיו לה תכשיטים, מכרה הרבה מהם. זו הייתה תקופה מאוד קשה, ולנו אסור היה להגיד שאין לנו כסף כדי לא לגרום לו למצב רוח רע. הייתה לו כוס זכוכית בחדר וכשהוא היה משתעל, אנחנו היינו רצים אליו ורואים איך הוא יורק דם ומתמוטט. הוא היה מאוד חולה ונאלץ להישאר במיטה רוב הזמן. אבל בלילה הוא היה כותב, בחצות, בבוקר, כל הזמן.
מרגלית אדרעי-דגני, בתו:
הוא היה כותב המון, אבא שלי, ספרים ושירים: "בת דוד", ספר שאלות ותשובות, שירי אהבה, הלכות דרשות ופסיקות בנושאי יהדות. מעט, שום דבר, לא נשאר. הוא אמנם היה רב אבל איש מאוד פתוח. תארו לעצמכם, רב שולח את הבן שלו ללמוד בקולג' הבריטי בצפת.
לקראת ראשית שנות ה-30 חלה הטבה זמנית במצבו של דוד ציון חי, והוא החליט לצאת שוב לשליחות למרוקו – לקבל כוח מהרוח הספרדית – כפי שהוא קרא לה. הוא לא הספיק לשהות זמן רב ולהתבשם באוויר ההרים הצלול של העיר סיפרו, בה נפטר ב-1932. מותו היה אקורד הסיום של כרוניקה ידועה מראש.
רבקה אדרעי-ברנט:
היה בצפת ליד ביתנו 'פאנדרי' – אדם מאוד דתי ובקיא בתורת הקבלה, 'מקובל'. לא היה מדבר עם נשים, לא היה עוסק בהבלי היום-יום. ולאכול, אכל רק את האוכל של סבתא שלי. אותו 'פאנדרי' אמר לאבי: אל תיסע, אם תיסע אף פעם לא תחזור. אבל אבא התעקש ונסע. שישה חודשים נסע מפאס לסיפרו ושם נפטר.
מותו של דוד, שהיה בנה האהוב והנערץ של אמו רבקה אדרעי, היה בעבורה מכה קשה מנשוא, ולאט לאט, במשך השנים, נתעגלו הפינות החדות בדמותו, והוא זכה בעיני בני המשפחה להילת קדושה.
מזל אדרעי, אשת אחינועם, אחיינו:
על שום מה נקרא דוד אחינועם – "אחינועם"? כי הוא נולד שלושה חודשים אחרי שהדוד הנערץ נפטר. דוד ציון חי היה בן 36 במותו, וכשאחינועם נולד, אביו משה אמר: "נקרא לו על-שם אחי שנפטר לא מזמן", אבל הסבתא, שהייתה אכולת צער, לא יכלה לשמוע שקוראים לרך הנולד 'דוד'. "אולי תיתן לו עוד שם?" ביקשה סבתא. או-אז העניק לו משה את השם 'אחי-נועם' ומזה יצא 'אחינועם'. והשם דוד נותר מוחבא בצנעה.