משפחת אדרעי

נולד ב-1908    |    נפטר ב-1986

אחים: משה, מנחם ומאיר מכלוף

בנים ובנות: מישל וגלוריה

עמרם דרור (אדרעי) ויעל אדרעי-פרימו, אחייניו:

הדוד שלנו, אליהו, סיים את בית-הספר אליאנס בצפת. אז היה נהוג שכי"ח (כל ישראל חברים) היו שולחים את המוכשרים ביותר לפריז, לבית ספר למורים, מפני שכאן בצפת לא היה איפה להמשיך ללמוד (מלבד הקולג' הסקוטי). הוא היה ממש צעיר, אולי רק בן 15. ההורים הסכימו כי הוא נשלח עם עוד כמה צפתים. זה היה כמו פנימייה. כשהוא גמר את לימודיו וקיבל הסמכה כמורה, הוא נשלח לבתי-הספר של "כל ישראל חברים", שהיו פזורים בתפוצות הגולה, כדי ללמד ומאוחר יותר אף לנהל.

רבקה אדרעי-ברנט, נכדתו של חכם חיים רפאל, שהיה דודו של אליהו:

מארבעת בניו של חכם שמעון מכלוף אדרעי, היה אליהו אדרעי ההבטחה הגדולה. אביו צפה לו עתיד מזהיר כרב. אלא שנטיית לבו האנרכיסטית, בצד חשיפתו בגיל צעיר להשכלה הומנית רחבה, הרחיקו אותו מרחק רב מהציפיות המשפחתיות.

בפריז הוא התחיל לקרוא עיתונים ומאמרים על הומניזם ודברים כאלה. באותה תקופה הייתה לקומוניזם השפעה עצומה, והממשלה נהגה לפתוח את המכתבים שלו.

מפריז הוא נשלח לעיר מרקש במרוקו. למרות רצונו להיות במקום מעורב – יהודים וערבים – הוא עבד רק במסגרת הרובע היהודי. בסופו של דבר באו הערבים ועשו שם פרעות. באותה עת אבי, חכם דוד ציון חי, היה במרוקו והסתובב שם. הנהלת כי"ח רצתה להחזיר את אלי בגלל הפרעות, אבל אבי דאג ששום דבר לא יקרה לו. בכל אופן, אבי היה כבר חולה מאוד, ואלי בא לבקר אותו הרבה. כאשר אבא נפטר בעיר סיפרו שבמרוקו, אלי היה היחיד מהמשפחה שהגיע להלוויה.

גלוריה מק-אדרעי-רוסט, בתו:

במרוקו פגש אבי אליהו את אמי לוסי אשכנזי, שהייתה ילידת תורכיה, ואף היא עבדה כמורה בבתי-הספר של אליאנס. היא סיפרה לי שהיא הוקסמה מרעיונותיו המקוריים וממזגו המתמרד של אבי. הוא חלם על עולם שבו אין זכות קיום לעוולות חברתיות, ואף אחד לא עשיר מדי או עני מדי. לדעתו, הדתות הפכו לחיץ בין בני-האדם, וזאת הסיבה אולי שעם השנים נותק הקשר עם אביו שהיה איש דתי מאוד. הוא העריץ את חברי ה- COMMUNE DE PARIS (1870), ביניהם את LOUISE MICHEL , על שמה נקראת אחותי מישל. אבי היה מתבודד והעדיף את חברתם של ספרים ובעלי-חיים על פני חברתם של בני-האדם. הוא אהב גינון. אני זוכרת שבמרוקו, סביב בית הספר שהוא ניהל הייתה אדמת בור שוממה. הוא החליט לנטוע עצים במקום. הדבר לא צלח מעולם. שנים אחר-כך שבתי לבקר במרוקו וראיתי את חצר בית-הספר, מוצלת על ידי אקליפטוסים יפיפיים.

אהבתו הגדולה של אליהו הייתה שפת האספרנטו. שפה מלאכותית שהומצאה על מנת לשפר את התקשורת הבין-לאומית ולקרב את השלום בין בני האדם.

עמרם דרור (אדרעי), בן-דודו:

אליהו היה פעיל מאוד בארגון האספרנטו העולמי. הוא נסע לכל ועידה. כאשר הוא בא לבקר את המשפחה בשנות ה-60, הוא ניסה מאוד מאוד להעביר לנו את חשיבות הרעיון. מאוחר יותר, הוא אפילו כתב לנו איפה אפשר להגיע בישראל לפגישות של האספרנטו. הוא היה בעד עולם ללא גבולות. הוא חלם שאת הכספים העצומים שהיום מוציאים על נשק ועל מלחמות יתרמו לדברים חשובים הרבה יותר, ולעניין השפה היה חלק מרכזי בזה. למעשה, הוא היה בדעותיו שייך לשמאל הצרפתי הקיצוני ביותר. האדם לדעתו, היה צריך להיות פרודוקטיבי ופעיל. אלא שמשטרה או פקידות שלטון, או צבא זה לא פרודוקטיבי. הוא האמין באמת שאם תהיה מדינה אחת בעולם, העולם ישתפר. ככל שהאחים, מנחם ומשה, היו דתיים כך הוא היה אתאיסט. כשהוא היה אצלנו בפעם הראשונה בשנות ה-70 זה היה בשכונת התקווה, ואבי, שהיה דתי כמובן, בירך על המזון. אליהו לא רצה בשום אופן להשתתף בברכות. הוא לא שם כיפה על הראש, הוא לא האמין בדת לחלוטין. הסבא נפטר ובכלל לא ידע על התרחקותו של אליהו מהדת. אבל אבא נהג לומר: "הוא יכול להתנהג איך שהוא מבין ואיך שהוא רוצה. אני לא מתערב בעסק הזה".

קטע קטן ממכתב ששלח לבני משפחתו בארץ: "דעותיי הן כל-כך שונות מדעות אחי וסביבתם... שמאמינים בתנ"ך. אין אני יכול לחיות בישראל. ארצי לא ישראל ולא צרפת. ארצי זה העולם כולו. אדון קמר העובד בבית-המשפט יודע שהמשפטים בשום אופן אינם מתקנים את האנשים. אפשר לדבר הרבה על זה, עוד פעם שלום לעולם כולו".

גלוריה מק-אדרעי-רוסט, בתו:

אבא ביקר שוב בארץ ישראל, שכל כך אהב, רק ב-1957. הוא לא היה בטוח האם הוריו עדיין בחיים. ואכן כשהגיע הסתבר לו שהם נפטרו. הוא נפגש עם אחיו ומפגש זה הסב לו שמחה גדולה. אבא חלם לבלות את שנותיו האחרונות בישראל, אלא שתאונת דרכים קטעה את חלומו.