נולד ב-1904 | נפטר ב-1986
אחים: אליהו, מנחם ומשה
בת ובן: מארי ואלכס
מאיר, צעיר בניו של חכם שמעון, ניהל מערכת יחסי אהבה-שנאה מורכבת עם בית אביו שבצפת.
רחל אדרעי-קמר, אחייניתו:
מאיר עשה קצת בעיות לסבא שלי. הוא היה שובב גדול וכנראה סירב ללמוד תורה כמו מנחם או כמו אבא שלי. אליהו ראה שהוא לא רוצה ללמוד ולא מסתדר בבית, ושלח לו כרטיס טיסה. וכך ב-1929 הוא נסע ללונדון והתחיל לעבוד שם באיזו מכבסה.
רבקה אדרעי-ברנט, נכדתו של חכם חיים רפאל, שהיה דודו של מאיר:
מאיר היה חייט, אבל בארץ לא הייתה עבודה. השנים 1929-1926 היו תקופה גרועה בכל העולם. המשבר הכלכלי באמריקה השפיע מאוד על המצב בארץ. מאיר היה בחור יפה והולל. אבא שלו כל הזמן רב אתו. אחרי שנסע לאנגליה ונעלם, אחיו מנחם יצא לחפש אותו ומצא, אבל זה לא עזר להחזיר אותו לצפת.
יוסף אדרעי, אחיינו:
עוד בתקופה שמאיר היה בארץ, אבי מנחם היה מוציא אותו בערבות מבית הסוהר. הוא היה מסתובב בחברה גרוע ומסתבך. אני חושב שהוא עזב כי הוא לא מצא את מקומו. ואף-על-פי-כן הוא התגעגע. בשנת 1937 אבי ביקר אותו בלונדון.
"אתה מבסוט?" שאל אותו אבא.
"קוסה מחשי אחד של אימא שווה את כל לונדון ופרבריה", ענה לו מאיר.
מאיר, שהיה בדרכו להגשים את החלום האמריקאי, פגש בתחנת הביניים שלו בלונדון את אהבת חייו – נערה גרמנייה, קתולית אדוקה, ששהתה בלונדון. שני המהגרים, אבודים בעיר זרה, נישאו זה לזה. מאיר ניתק לחלוטין את הקשר עם הבית, אולי מבושה ואולי מחשש מתגובת המשפחה לנישואי התערובת.
מארי גאבל לבית אדרעי, בתו:
אבי היה זאב בודד. לעתים נדירות בלבד הוא דיבר על השנים שבהן חי בפלשתינה. כששאלנו אותו על אותם הימים, הוא נהג לענות שמשפחתו תתכחש לו, אם תדע שהוא נישא לנוצרייה. מאוחר יותר למדנו שטעות הייתה בידו, וכל אותן השנים ייחלה אמו רחל לכך שישוב.
הוא היה מנומס באופן יוצא דופן: אם אחד מחבריי היה נכנס לחדר, הוא תמיד נהג להיעמד ולברך אותו. לדורונו, המנהגים שלו היו מיושנים.
אבא היה כרוך בצורה בלתי-רגילה אחרי אמי. שם החיבה שלו עבורה היה "honey" (דבש). למעשה, אני לא חושבת שאי-פעם שמעתי אותו קורא לה בשמה הפרטי. כשהיא הייתה יוצאת, הוא תמיד חיכה עד שתחזור. היא הייתה מרכז חייו. לדעתי, הוא לא מסוגל לחיות בלעדיה (אף שלפעמים הם היו כמו חתול ועכבר). בריבים וויכוחים הוא היה מאוד רגשי, אבל הכול היה נשכח דקה לאחר-מכן, והוא מעולם לא נטר טינה. אמי שירתה אותו בכול. בזיכרוני הוא מצטייר כמעין 'פשה' ואימי הייתה שבעת רצון מתפקידה.
אן לבית גרסטל, אשתו:
נולדתי בגרמניה בחווה, אבל עבודה חלקאית מעולם לא הלמה אותי, וכך הגעתי לאנגליה בגיל 20 כסוכנת בית אצל זוג אנגלי. באותה תקופה נהגתי ללכת למועדון גרמני, ובדרך תמיד נעצרתי להקשיב לנאומים שהיו ב'הייד פארק'. יום אחד עמדתי שם, ובחור נאה מאוד עמד לידי. אני תמיד אזכור את החליפה הכחולה שהוא לבש, החולצה הלבנה המקסימה שמתחתיה ורעמת השיער השחורה.
הוא פתח שיחה אתי על הנאום ששמענו שנינו, "את מגיעה לכאן לעיתים קרובות?" תהה.
"לרוב ביום ראשון", עניתי.
"האם אני יכול לראות אותך שוב?" הוא שאל אותי, ככה בפשטות.
ואני אמרתי: "כן, ביום ראשון הבא".
כך זה התחיל. התאהבתי בו והחלטנו להתחתן. ידעתי שהוא יהודי ואני קתולית. מאיר היה בן של רב, אף שהוא עצמו אף פעם לא היה מאוד דתי. הוא ידע שאם נתחתן, הילדים שלי יגדלו כקתולים. לא הייתה לו התנגדות לזה בכלל.
מאיר ואני לא סיפרנו לאף אחד שהתחתנו. מאוחר יותר סיפרתי להוריי שהתחתנתי עם יהודי, והם קיבלו את זה. אבל מאיר ניתק כל קשר. "למה אף פעם אתה לא כותב למשפחה?" שאלתי אותו. אבל הוא נהג לומר שהמשפחה שלו תהיה מאוכזבת ממנו כל-כך שהוא התחתן עם בחורה לא יהודייה, שהוא לא יכול. אני חושבת שבלבו הוא חש כל-כך אשם על כך שהוא נשא אישה לא יהודייה. באותם ימים זה היה קשה. אני לא עצרתי אותו מליצור קשר עם משפחתו. זו הייתה בחירה שלו. הוא אף פעם לא דיבר על כך. מאיר שינה את מקום עבודתו הרבה פעמים כחייט עילית, אבל הוא בזבז את כספו כמו שהוא הרוויח. להגיד את האמת, הוא אהב להמר ולשתות והיו לי זמנים קשים אתו. אבל הוא תמיד היה מתנצל שזה לא יקרה שוב. הוא היה תמיד בעל לב טוב, ונדיב, וחם ואוהב. זה היה טבעו.
לאחר עשרות שנים של נתק, חודש באורח פלא הקשר עם משפחתו של הבן האובד באנגליה, בעקבות כתבה בעיתון מקומי שמצאה מרי גייבל, בתו של מאיר, ונכתבה על ידי אסתר רות אדרעי, בתו של שמואל מכלוף.
רבקה אדרעי-ברנט, דודתה של אסתר-רות:
יום אחד אמרה לי בת אחי, אסתר-רות, שהייתה כותבת במגזין תחת השם 'אדרעי', שבחורה אחת טלפנה לה ואמרה: "גם אני שמי אדרעי. את מכירה את מאיר?"
"לא", אמרה לה רות, לקחה את מספר הטלפון ושכחה מכל העניין.
עד שבאה אליי לפני שנסעה להתחתן. היא ואחיה רפי באו, נשארו להגיד שלום.
נזכרתי בעניין, "איפה הטלפון של הבחורה הזאת?" שאלתי את רות
"בתו של מאיר זאת, אני חושבת" ונתנה לי את המספר.
התקשרתי לאותה בחורה. דיברנו. "את בתו של מאיר"? שאלתי, "יש לך דודים, ויש לך סבתא, וסבא מת".
ואז היא שאלה: "אני יכולה לבוא לראות אותך?"
"כן, למה לא?"
"בגלל שאני קתולית", ענתה.
"מה אכפת לי?" אמרתי.
היא הייתה בדרך לשוויץ ונשארה אצלי שלושה ימים. סיפרתי לה על בני המשפחה, היא נראתה כמו אדרעי בדיוק. היא אמרה שאימא שלה דתייה מאוד, קתולית. יש לה אח נשוי, אלכס ויש לו שני ילדים.
רחל אדרעי-קמר, אחייניתו:
כאשר דפני בתי התחתנה החלטנו להסתובב בלונדון. הגענו לבית של מאיר. דופקים בדלת והוא פותח. אמרתי לו: "אני רבקה". נכנסתי לבית – ואוי, אלוהים, כמה תמונות של ישו, אוי אלוהים – ישבנו ולא דיברנו".
הייתי בלונדון אצל קרוב משפחה, והוא לקח אותנו למקום שהם גרים מחוץ ללונדון. היא קיבלה אותנו מאוד יפה, האישה הגרמנייה. פגשנו גם את מאיר. גבר נאה היה. גבוה עם עיניים ירוקות – גבר נאה שאפשר להתאהב בו. הוא היה נחמד כזה עם חוש הומור, ואז פתאום הוא חיבק אותי והתחיל לבכות. אנחנו הבנו שהוא בוכה כי הוא התרגש, ואז הוא אומר שאני כל-כך מזכירה לו את אבא שלי משה, וזה ריגש אותו מאוד.