נולד ב-1876 | נפטר ב-1957
אחים: משה חיים ודוד ציון חי
בנים ובנות: מסעודה, פלור ואהליאב
בדומה לשני אחיו הצעירים, גם חכם שלמה היה איש תורה. שנים רבות הוא ריכז את תלמידי החכמים בצפת שהיו יוצאים כשד"רים (מגייסי תרומות) בשליחות לתפוצות הגולה. ומכיוון שהיו לא מעטים שכאלה, הפך ביתו למרכז כינוס שממנו היו יוצאים השליחים ואליו שבים עם תום שליחותם.
אהליאב אדרעי, בנו:
הבית שלנו היה בית מרכזי שכולם היו מתאספים בו. היו שולחים שליחים ואוספים כספים. חלק היו מחלקים ליהודים, כי העיר הייתה ענייה מאוד, כולם היו עניים, היו מחלקים בכל ערב סוכות וערב פסח את ה"חלוקה", וחלק היו מחלקים לתלמידי חכמים שלמדו בישיבה במירון, ישבו ולמדו. והיה מקרה אחד מצער מאוד. היות שאבא שלי היה מחלק לעניי צפת, היה יהודי אחד שכנראה לא היה שבע רצון ממה שקיבל. התגנב אותו נבל, קפץ מעל הדלת, וזרק אבן גדולה מהחצר אל הבית פנימה. בדרך נס לא פגעה האבן באחותי, שהייתה אז נערה בת 12 או 13. היא כמעט פגעה, פגעה במיטה, אבל לא בה עצמה. את זה אני זוכר יפה מאוד.
חכם שלמה היה לבוש כמנהג החכמים הספרדים גם בתקופה שרובם כבר חדלו מכך.
מאיר כרסנטי, נכדו:
סבא שלי, חכם שלמה, נהג לחבוש תרבוש של חכמים שהיה שונה לחלוטין מהתרבושים שלבשו כל יתר החכמים. לרובם ככולם היה תרבוש כפי שיש אצל הסורים המצרים בעבר עד היום, תרבוש אדום עם זנב מאחור. זה מה שהיה התרבוש שלו כשהוא מוקף במעטפת בד שחור. זו התלבושת שהייתה לחכמים בימים ההם, פרט לגלימה, השרוול וה'עומבד' (בגד עליון מסורתי). אך סבי, שהיה מקרה חריג, היה בעל תרבוש ארוך יותר ומרשים יותר מכולם. הוא היה אחרון דור החכמים הישן. משה ודוד חי כבר הלכו בבגדים מודרניים, ורק הוא ב'עומבד' ותרבוש ארוך.
יוסי אדרעי, נכדו:
סבא שלי, חכם שלמה, היה תלמיד חכם אבל כמעט ולא הספקתי להכיר אותו. הוא נפטר כשהייתי בן 7. הוא היה הולך עם גלבייה ותרבוש כחכם ספרדי מן המניין.
פעם כששיחקתי בכיכר המגינים, ופתאום הוא הגיע מקברו של רבי שמעון בר-יוחאי במירון, בדרכו הביתה, רצתי אליו, חיבקתי אותו, ובירכתי אותו לשלום. אחד החברים שלי התעקש שהוא ערבי: "לא ראית, הוא הולך עם תרבוש, הולך עם גלבייה – הוא ערבי!"
למרות הבגדים המסורתיים והחזות החמורה היה חכם שלמה אדם פתוח, שליו ובעל חכמת-חיים עשירה בדומה לבנו אהליאב, ובניגוד לשני אחיו חמי המזג, משה ודוד, היה איש של פשרה ומשכין שלום.
יוסי אדרעי, נכדו:
ידוע שהספרדים הדתיים סובלניים יותר מהחרדים האשכנזים. כשאמי האשכנזייה באה בפעם הראשונה להכיר את סבא שלי, הספרדי, הוא קם מיד, ניגש אליה ולחץ לה את היד. היא הייתה המומה, שהרי אבא שלה לא נגע בה מאז שמלאו לה 10 שנים. ופתאום היא נכנסת, וסבא שלי עם זקן, פאות, הכול כמו שצריך, והוא לא מכיר אותה בכלל, רק אמרו לו: "זו החברה של הבן שלך", וככה קם מיד ולוחץ לה את היד. אחרי החתונה היא אמרה לו: "אתה מוכרח להסביר לי את העניין הזה. אבא שלי לא נוגע בי כבר יותר מ-10 שנים, ואתה, פעם ראשונה שראית אותי, מיד קמת, ולחצת לי את היד".
ענה לה סבא: "עכשיו את מבינה למה לאבא שלך קוראים רבה ולי קוראים חכם".
פנינה אדרעי-לבני, אחייניתו:
לא היינו עשירים. אני אומרת דוגרי, גם לא היה מה שיש היום. היום אוכלים כל יום בשר, וחוגגים סביב ארוחת צהריים, ואם אין שניצלים אז אוי ואבוי. אז אכלו אוכל בסיסי ומזין. ולא רק אנחנו, כולם, זו הייתה הנורמה. תפוזים למשל. היום, מה זה תפוז? את סוחטת שלושה-ארבעה תפוזים ונותנת לילד כוס מיץ. כשאני הייתי ילדה, אחרי ארוחת צהריים, אני זוכרת שלקחו שני תפוזים וחילקו לכל אחד שניים-שלושה פלחים בתור קינוח בריא ומובחר.
כשדודתי מלכה יצאה לחפש את בעלה דוד חי אדרעי במרוקו, בנותיה מרגלית ורבקה נשארו אצל הדוד חכם שלמה. סבתא-ריקה, שעבורה הדוד הזה, הבן שלה, היה אלוקים, מאוד פינקה את הבנות. פעם הם ישבו בצוותא ודודי שלמה (אביו של אהליאב) חילק את התפוז. ואז מרגלית התחילה לבכות. היא רצתה תפוז שלם, ולא היה. דודי פנה אליה ואמר: "בתי, תחשבי שאכלת את כל התפוז ונשארו לך רק שני פלחים".
בדומה לאביו, איבד חכם שלמה את אשתו הראשונה סולטנה בשהותם בקפריסין, ועוד בטרם שב לצפת חיפש אישה שתסייע בעדו בגידול ילדיו, ובעיקר בגידול בנו הקטן אהליאב. וכך בעודם בגלות נשא שלמה אישה שנייה, את חיסנה.
שמעון הרוש, נכדו:
סבא התחתן עם חיסנה בקפריסין, ואז היא בעצם אימצה את הילדים וגידלה אותם. היא הייתה אישה שקטה, טובה וטיפלה יפה מאוד בסבא בערוב ימיו. אני זוכר את האימא שלה, לונה שבבו. היא הייתה שכנה של הסבא שלי מצד אבי. היא חיה שנים רבות, ממש עברה את גיל מאה, אני חושב. הם היו אנשים טובים, פשוטים וטובים.
אחינועם אדרעי, אחיינו, על יום מותו של חכם שלמה:
הדוד שלמה בילה זמן רב במירון. פעם התעורר ויכוח חריף בינו ובין אבי, משה. הדוד כבר היה לא צעיר ולא בריא, ואבא אמר לו: "שמע, אתה קצת מבוגר, אז אולי תשב בבית". הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן.
אני זוכר שהוא חלה ואבא ישב אצלו כל הזמן. יום אחד הלכתי לסעוד אותו יחד עם אבא. "לך הביתה, תתקלח, תתגלח... אני כבר לא אחיה עד סוף היום", הוא אמר לפתע לאבי. ובאמת אבא קפץ הביתה, ובאותו הלילה הוא נפטר.
ההלוויה הייתה גדולה מאוד. כשהוצאנו אותו באלונקה מהבית, בתו פלור, שמאוד אהבה אותו, תפסה את האלונקה ולא נתנה לאנשים להוציא אותו מהבית. אבא נאלץ לנתק אותה בכוח מהאלונקה.