בני משפחת אדרעי קיימו מערכת יחסים ארוכה ומורכבת עם תושבי הגליל – ערבים ודרוזים. היכרות מעמיקה עם התרבות הערבית, טינה ארוכת שנים הניזונה מסיפורי המאורעות בשנות ה-20 וה-30 וקשר יום-יומי עם השכנים בצפת ובמירון, גיבשו את אופי הקשר בין ראשי המשפחה ונכבדי הקהילות הערביות והדרוזיות.
אחינועם אדרעי, חיפה:
מצד אחד סבלנו מהערבים מאוד, ומצד שני לאבי משה היו הרבה מאוד חברים ערבים. היו כאלה שלא הבינו והכירו את התרבות הערבית, עבורם אבי היה הגשר לקשר עם ערביי הסביבה. יום אחד דרס ראש העיר צפת, אברהם כהן, ילד ממג'דל. הוא הוזמן לחקירה בעכו והסבירו לו שעדיף היה להגיע עם המשפחה של הילד להסכם ולסגור את העניין כך. הוא בא כמובן לאבא וסיפר לו את הסיפור.
"אין בעיה" אמר אבא, "נעשה סולחה. נלך אליהם עם כמה נכבדים ערביים ונגמור את העסק". אבא גייס כמה נכבדים ערבים ודרוזים, כינס את כל המוכתרים של הכפר ואת ראש העיר ועשו סולחה. אבל, יש מנהג שאחרי שעושים סולחה הצד השני צריך להזמין. מי יזמין? איפה תתקיים הסולחה? אצל משה אדרעי בבית כמובן. עד היום אני שומר על אחת ההזמנות שאבא שלח לסולחה.
רפי לבני, גבעת אלה:
סולחות בין ערבים ליהודים התקיימו תמיד אצל סבא משה בית. אני זוכר את הסולחות האלה. היו מגיעים הערבים והיו מגיעים היהודים או שתי חמולות של ערבים. הנהוג הוא שמביאים לזה שבורר, כלומר לסבא, שי. אז היו מביאים אורז וסוכר וכל מיני מזונות יבשים בשקים. היו פורקים את השקים, יושבים על המרפסת או בתוך הבית, בהתאם לעונה, וסבא היה מנהל את העסק. באזור צפת היו המון ערבים וסכסוכי שטחים ופרות ובקר שהיה עובר משטח לשטח. כשהוא היה עובר ברחוב אנשים היו עוצרים ונותנים לו נשיקה על היד. כאילו הוא מין קדוש כזה, גביר העיירה.
גם בתקופות משבר ועימותים נשמרו חלק מהקשרים, למשל בעת מאורעות 29' השגיחו תושבי מירון הערבים על היהודים שהתגוררו בהר, ביניהם בני משפחת אדרעי. אפילו העדר המפורסם של משה ולאה אדרעי מקורו היה בעדר בבעלות משותפת עם ידידים דרוזים.
אחינועם אדרעי, חיפה:
לא מדובר היה רק בסולחות. אם מישהו היה רוצה לארס בן, הוא היה בא לבקש מאבי משה אישור. זו הייתה שאלה של כבוד. ככל שהפנייה הייתה לאדם חשוב יותר ערך המוהר היה עולה. היו לו המון חברים ערבים ודרוזים מבית ג'אן. החתונה שלי ושל מזל הייתה בבית, ואני זוכר שכל חבריו באו לחתונה במסות. באים ואומרים מזל טוב עם כסף ביד. זו הייתה חוויה מוזרה עבורי. בכלל לא הכרתי את המנהג הזה. ניגשתי לאבא ואמרתי לו: "תשמע זה מוזר, מילאתי שני כיסים בשבע מאות לירות". אז זה היה המון כסף. חוץ מזה כל אחד הביא משהו: שק קישואים, כבשים, שק אורז, וככה, בלי סוף.
מזל אדרעי, חיפה:
כל כך אהבו את אבא. היו מזמינים אותו לחתונה בחורפיש או בגוש חלב או ברמה. אבל לבד הוא לא רצה ללכת. יום אחד הוא בא אליי לעבודה, ביקש רשות מראש העיר ואמר: "אני משחרר את מזל. אני צריך אותה לחתונה. לכי הביתה, תתלבשי ותבואי איתי לחתונה", וכך היה.
הקשר בין היהודים הדרוזים והערבים בצפת וסביבותיה התנהל בתקופות רגיעה בעיקר על רקע של התמודדות משותפת עם מצוקות היום-יום. האדמה הסרבנית לעתים, הכלכלה המעורערת בשנים שבין ואחרי מלחמות העולם והריחוק ממרכזי השלטון והממון בארץ ישראל הפכו את שונאי האתמול לידידים לעת-מצוא.
פנינה אדרעי-לבני, חיפה:
אנחנו גדלנו בתוכם. לי למשל קראו בדואית. למה? כי הייתה משפחה בדואית במירון שאהבה אותי בצורה בלתי רגילה, ואני הייתי שם ממש בת בית.
אני זוכרת סיפור שסבי, חכם חיים מכלוף עוד היה איש צעיר. התחולל ריב בין הערבים לדרוזים שהסתיים ברצח. הרוצח, שהיה דרוזי, רכב למירון לבית סבי, ושם ישן. כשבאה המשטרה הבריטית סבי העיד לטובתו.
מכיוון שהיינו במירון כמעט כל הקיץ, היו יחסים מאוד טובים עם הערבים. ישבנו אתם, אכלנו אתם, חמאה, גבינות ודברים כאלה. היו לי חברים ערבים. אבל מאז שהתחילו העניינים להתחמם סביב מלחמת השחרור התחלנו להתפצל. אנחנו בתור ילדים הרגשנו את זה כשהפסקנו לעלות למירון, כשהתחילו מאורעות ויריות. אבל הידידות הזאת לא הפריעה לנו להיות חברי "הגנה" ולרצות להילחם בהם.
פעם האצ"ל בצפת החליט לפוצץ גשר בדרך למירון. הם הלכו לפוצץ, וביניהם היה אחי יוסף. הערבים שמרו על הגשר מהצד השני שלו, מישהו מהם שמע את הקול של אחי ואמר: "זה הבן של אבו רפול, בואו, בואו". הם לא רצו להרוג אותו, כי ידעו מי הוא אביו.
אחרי מלחמת השחרור הם היו מסתננים בשביל לבדוק מה עם האדמות שלהם. גם בתוך צפת. הם התחילו לבקר את אלה שהיו להם יחסים טובים עם ערביי הסביבה. לנו בעיקר היו יחסים טובים עם הערבים בגליל, עם גוש חלב וכו'. הם היו באים לבקר אצלנו בבית. בחתונה שלי, אני נישאתי ראשונה ב-51' וזה היה בעצם שלוש שנים אחרי שאחי רפאל נהרג, האבל עוד היה גדול מאוד. אימא שלי סירבה להשלים עם האסון. ואז הוחלט לעשות חתונה גדולה, אולי כך יצליחו להוציא אותה מהאבל. עשו לי חתונה גדולה בית ההורים. אז עוד היה שם עוד חלק עם גג ענק. בכפרי הגליל עדיין שלט הממשל הצבאי, ולתושבים הערבים והדרוזים היה מותר לצאת רק מהבוקר עד הערב ואחרי זה לחזור לכפרים שלהם. כל מי שרצה לצאת מהכפר היה צריך לקבל אישור מהמושל הצבאי. אבא שלי הלך והוציא עשרות רשיונות לנכבדים, שייח'ים ערבים מהגליל, ובליל החתונה הם לנו על הגג שלנו. פרשו מזרונים. זה היה ליל קיץ ב-20 באוגוסט. כמובן רק הגברים בלי הנשים.
רות מכלוף-קרטר, אנגליה:
ברחובותיה הצרים של צפת העתיקה היו מעברי מדרגות. פעם אחת, מוקדם בבוקר, הלכתי ברחוב ופשוט נפלתי למטה. הידרדרתי במורד המדרגות והייתי כנראה די בשוק. באותם ימים נהגו נשים ערביות להביא את העיזים אל הרחוב, לחלוב אותן ולמכור את החלב לנשות הרובע היהודי. וכך, ערבייה אחת הרימה אותי, לקחה סוכר ודחפה לי לפה.
אלא שלאותה מטבע היה גם צד שני, אליו חברו שנאה וחרדות הדדיים שלקראת מלחמת השחרור קיבלו את ביטויים.
יוסף אדרעי, צפת:
כשהייתי בחור צעיר הייתי אדם ללא פחד. לא היה לי פחד בלב, כמו האווירה ששררה באותם הימים. אני רק חיפשתי את המכות עם הערבים. היינו הולכים ברחוב עם בחורות ורואים ערבי. הייתי אומר לבחורה שאתי: "לכי לידו שייגע בך",
"למה נגעת בה?" הייתי פונה אליו.
"וואלה, לא נגעתי בה", היה הערבי משיב. ואז היה מתחיל ויכוח שהיה נגרר למכות. כמובן שגם אנחנו קיבלנו מכות. נגמר הסיפור הזה ויום אחד ניגשתי לחבר שלי, אחד שמאוחר יותר נהרג, קראו לו יצחק פרג'ון, "יצחק, בו נלך לאכול חומוס אצל ההוא שהכנסנו לו מכות".
"אתה משוגע, הוא יהרוג אותך אם אתה הולך לאכול אצלו חומוס", עונה לי פרג'ון.
"אני הולך לאכול חומוס, אתה רוצה תבוא, אתה לא רוצה אל תבוא", שמתי רימון בכיס והלכתי.
אבל הם, יימח שמם, היה להם כבוד עצמי. באתי אליו ואמרתי לו, "מרחבה – שלום"
אמר לי, "אהלן", והגיש חומוס עם סלט. אבל ביד הייתה לו סכין עצומה כזאת.
אני פחדתי מהסכין, ואמרתי לו: "תביא לימון חמוץ ואת הסכין, אני רוצה לחתוך את הלימון". חשבתי לעצמי שעדיף שהסכין הזאת תהיה מונחת לידי. זה הכי בטוח.
כשהגיע הרגע לשלם אמר לי: "אתה גבר, זה שאחרי כל המכות באת אליי ואתה רוצה לעשות סולחה ולאכול חומוס... כל הכבוד". הוא לא לקח כסף. ומאז כשהייתי אוכל אצלו הוא לא היה לוקח ממני כסף.
לפני המלחמה היו לנו קשרים עם הערבים אבל בכל הזדמנות הם אמרו לנו: "ימכם ספורים". למשל היה ערבי שהייתה לו מספרה. אני נהגתי להיכנס ולהסתפר אצלו. הוא היה מעין-זיתים. פעם אחת הוא אמר לי בערבית: "ימיך ספורים".
עניתי לו: "אתה יודע מה, הר עם הר לא נפגש, אבל בן אדם עם בן אדם נפגש". אחרי כיבוש עין-זיתים הוא נתפס כשבוי והובא אלינו על-ידי הפלמ"ח והוחזק במרתף שלנו בבית. באתי אליו ואמרתי לו: "אתה זוכר? הר עם הר לא נפגש אבל בן אדם עם בן אדם כן".
המרתף שלנו שימש מרתף חקירות של הפלמ"ח, חקר אז בחור בשם גילה – יליד גרמניה. נדמה לי שאחר-כך הוא הפך לכומר במנזר השתקנים בלטרון. הוא היה סאדיסט מספר אחת, ובכל עמדות הלוחמים בצפת היה ידוע שאצלנו היו חוקרים אותם בעינויים. תיעבתי אותם על כל הצרות שהם עשו לנו. אני לא מאמין בשלום הזה. אחרי כל מה שעברנו אתם, מי יאמין להם?
אהליאב ואסתר אדרעי, גבעתיים:
כשהיינו כבר נשואים היה לנו ידיד ערבי, חיג'אזי. הוא היה קרוב אלינו מאוד. אשתו הייתה ממש אישה יפיפייה. אבל במסורת הערבית, הנשים שלהם רעולות פנים, מכוסות. אבל היא רצתה שיראו את יופייה. כשהיינו נפגשים היא הייתה נכנסת קודם, כדי שבעלה לא יראה שהיא מגלה את הפנים. רק כשהוא היה מופיע, אז היא הייתה מכסה מיד את פניה. הייתה לו חנות מכולת. כשעברנו לידה אחרי שהערבים ברחו מצפת וראינו איך שהיא פרוצה והרוסה, זה כאב לנו. ראינו את כל מה שנעשה, הכול הרוס. כל דברי המכולת היו זרוקים על הרצפה, כל הצנצנות שבורות. זה היה מכוער.
גם אחרי המלחמה שמרו בני המשפחה על יחסים חמים עם המשפחות הערביות והדרוזיות באזור צפת והגליל העליון.
אחינועם אדרעי, חיפה:
עד אמצע שנות ה-60 התעסקתי הרבה בציד. היה לי חבר דרוזי שהיה מפקד תחנת משמר הגבול בסאסא. בעונת התפוחים, כשחזירי הבר היו יורדים לאכול פרי, אזור הציד היה בסאסא. באותה העת הייתה הסתננות גדולה לישראל מהגבול הצפוני, ובכל השטח היו מפזרים מארבים. ערב אחד יצאנו חבורה של ציידים לסאסא. כל 60 מטר ישב אחד מהחבר'ה. ובנקודת ציד שלי ישבנו אני ובחור אחד מחוץ למטע על הגדר, ואנחנו שומעים את החזירים יורדים בינינו ובין זה שישב בנקודה הבאה ואף ירייה לא נשמעת.
"למה לא ירית?" אני שואל את זה שלצדי. לא הספקתי לסיים את המשפט ואני שומע: "עצור!" ופרוז'קטור מאיר עלינו. בא איזה קצין מגולני, "נתקלתם במארב, אני אקח אתכם למשטרה". הגענו למשטרת סאסא, בדיוק החבר שלי היה במשמרת, פרחן קראו לו.
"כמה פעמים", הוא אומר לי, "אמרתי לך לבוא, לבקש, ואני אגיד לך אם זה אפשרי, הרי יכלו לחסל את כולכם במארב. אם לא היו שומעים מילה בעברית היו יורים. טוב, שתו קפה". בזמן שאנחנו שותים קפה אני אומר לו: "אנחנו יורדים לוואדי פארה", אז הוא מסתכל עליי ואומר, "אם אתם יורדים לוואדי פארה הלילה, אתם לא חוזרים. מלא מסתננים". ובאמת באותו ערב תפסו שם מחבלים.
רפי אדרעי, חיפה:
בילדותי כל הזמן היינו בסביבה ערבית. היינו באמת מאוד קרובים לערבים, לערביי הגליל, כי אבא שלי, אחינועם, עבד אתם המון. היינו נוסעים לשבת אתם ימים שלמים בכפרים ולאכול. אבל תמיד שררה איזו רוח רוויזיוניסטית בבית. לא פנטית. אני זוכר שהיה לנו פועל ערבי מגוש חלב שהיה מאוד קרוב אלינו במלחמת יום כיפור, כשאבא לא עבד תקופה מאוד ארוכה, הוא באמת היה אתנו ולא רצה לעזוב עד שאבא חזר. המוטו בבית כלפי הערבים היה: כבדהו וחשדהו.