שמעון הרוש, צפת:
אנחנו גרנו בבית שהיה מול הר מירון. בדיוק מול הר מירון.
יום אחד אמרה לי אמי, פלור: "אתה רואה? תראה איזה יופי רואים את מירון, בדיוק כמו ביום שראיתי אותו באותו יום לפני שנים".
"איזה יום?" שאלתי.
"אתה יודע שהרבה שנים לא נולדו לי ולאבא שלך ילדים, ואז עוד לא היה הרבה מה לעשות בעניין, וביום בהיר באמצע החורף ישבתי על הגג מול הר מירון, התבוננתי עליו ואמרתי, 'אם אכנס להריון, אקרא לבני על שמך, רבי שמעון', ואז אחרי תקופה התברר שאני בהריון, ועוד עם תאומים. השם שמעון יצא טוב, גם על שם רבי שמעון בר יוחאי וגם על שם הסבא, חכם שמעון אדרעי".
אני לא אשכח את הסיפור הזה. האמונה הזו. כשהיא ישבה על הגג והסתכלה על הר מירון.
עוד בימי התנחלות שבטי ישראל התיישבו הנוודים העברים, שהגיעו זה מכבר אל הארץ המובטחת, על פסגת הר מירון. כאשר בני שבט נפתלי הגיעו אל הנחלה שהובטחה להם, גילו שבצדי הדרכים הראשיות ובעמקים הפוריים יושבים הכנענים. שבטי ישראל המפורדים עדיין לא היו חזקים דיים לרשת את הכנעני, ולכן בחרו לשבת בפסגות ההרים, שהיו אמנם קשות לעיבוד אך קלות להגנה מפני כרכרות הכנענים. מאוחר יותר הצליחו בני ישראל לסלק את השבטים הכנעניים, ופסגות ההרים, וביניהן פסגת המירון, שימשו לתצפית ושליטה.
בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 התגוררו בפסגת הר מירון בעיקר תושבים בני העדה הדרוזית, שגם הם בדומה לבני ישראל לפני 3,000 שנה, בחרו להתגורר בהר בעקבות רדיפות שמהם סבלו ובשל חוסר רצונם להתערות בתושבים המוסלמים.
בקרב היהודים התפרסם הר מירון בעיקר בשל ריבוי קברי הקדושים שבו, והחשובים שבהם הם קברו של רבי שמעון בר יוחאי וקברו של רבי אלעזר בנו.
רחל אדרעי-קמר, חולון:
הרבה אנשים מסכנים היו נודרים נדר שאם יישנו במירון ליד הקברים יתמלאו כל בקשותיהם. אימא שלי, רבקה אדרעי, הייתה מספרת שיום אחד הגיע למירון ערבי משותק לחלוטין. הוא בא וישן ליד הקבר. לא רק יהודים, גם ערבים ודרוזים היו באים לרבי שמעון בר יוחאי – כולם האמינו בו. אותו ערבי ישן במירון, ולאחר כמה לילות הוא קם פתאום על רגליו והתהלך. אימא שלי אמרה שהיא הייתה שם וראתה את זה במו עיניה. ועוד היא סיפרה, שיום אחד השמש זרחה במירון והכול היה בהיר, ופתאום החל לרדת גשם זלעפות, ממש מבול. האנשים לא ידעו מה לעשות. הרי כולם גרו באוהלים בחוץ. מיד עלה חשד שאולי הגיעה לתחום הקבר אישה ב'נידה' – כלומר בתקופת המחזור. לאחר בירור הסתבר שאכן הגיעה אישה למירון ומגודל ההתרגשות קיבלה את המחזור החודשי שלה. ברגע שהיא יצאה החוצה, שמש זרחה שוב בכל האזור. גם את זה אימא שלי ראתה במו עיניה.
מספרים על קברי הצדיקים במירון דברים שלא ייאמנו. לא סתם אנשים הולכים לקברות צדיקים ומתחננים. הרי צדיק הוא מעין צינור שדרכו מגיעות כל הבקשות לאלוקים. אני זוכרת שהייתה שם מן אבן כזאת שהייתה מונחת על שער של מבנה הרוס על ההר. היו אומרים שכשהאבן הזאת תיפול, יבוא המשיח. האגדה מספרת שהאבן הזאת מונחת על השער ואין לה עמודים שיתמכו בה. והנה שנים רבות עברו, כל המבנה כבר נהרס ורק השער שעליו היא מונחת לא נהרס. ועוד היו מספרים על אבן גדולה במורד ההר שמול הר מירון שגובהה למעלה מחמישה מטר וצורתה דוגמת כיסא, והיא כיסאו של המלך המשיח שיבוא מצפת.
זקני משפחת אדרעי שהו ימים רבים במירון, בקריאה והתעמקות בקבלה ובספר הזוהר. לעתים נפרדו הנשים מהגברים למשך שבועות ארוכים, ובסוף השבוע היו שולחות אספקה וכל טוב ליום השישי ממקום מושבן אל הגברים שבמירון עם שליח רכוב על חמור. כיום ממוקמים מעל המערה מכלול אבנים, שלצורך הקמתם יצאו שד"רי צפת למסעות של גיוס תרומות בתפוצות ישראל שבגולה. ביניהם גם שד"רים מבני משפחת אדרעי.
אחינועם אדרעי, חיפה:
סבא שלי חכם חיים רפאל קבור במירון, ולאחר שנפטר המשיך אבי משה חיים את דרכו בטיפול במירון. הוא אסף כספים, הקים, ובנה הרבה במירון. את כל החצר החיצונית הוא בנה מחדש. במשך כל השנים ניהלו ההורים את המקום, ובימי חופשות בית הספר היינו נוסעים ויושבים במירון. הייתה לנו דירה במירון. הסבא, האב והדוד. זקני המשפחה שהו כמעט 90% מימות השנה במירון. למשל, האבא היה נוסע ביום ראשון וחוזר ביום חמישי בערב. היה דוד שיום יום היה יוצא למירון ויושב שם. בבוקר היה לוקח צידה בסל ויוצא להר. בין הספרדים לאשכנזים הייתה מלחמה מי יכבוש את מירון. למעלה, במקום קברו של הרשב"י, הייתה החלקה הספרדית, ולמטה – הישיבה. אחרי קום המדינה משרד הדתות רצה להתלבש על כל הנושא הזה. הם הציעו לאבא שיעבור לירושלים, רק בשביל להיפטר ממנו ולהרחיק אותו מצפת שלא יפריע. אלא שאבא אמר: "בכל מחיר לא זזים". נערכו משפטים על גבי משפטים, ובסוף העדה הספרדית זכתה. היום, אני חושב, משלם משרד הדתות לוועד העדה הספרדית דמי חכירה. בשנים האחרונות אני כבר לא מעודכן, משום שזה הפך עניין עסקי יותר מאשר של אמונה.
הר מירון היה בידי הספרדים. התושבים הערבים של מירון ידעו שהמשפחה שלי יושבת שם, והם חשבו שהמקום שייך לנו, כי המשפחה שלי טיפלה בו. באו מהטאבו ושאלו את השיח' של מירון: "שמו של מי נרשום?"
אמר: "בית דרעי", וכך כתבו.
אבא שלי, דוד חי והאחים שלו לא רצו שהאשכנזים ייקחו את המקום, הוא היה ספרדי ורצו שכך יישאר, והלכו אתנו למשפט. כמובן שהרווחנו בו אבל גם יצרנו לנו הרבה מאוד שונאים.
בתקופת הנעורים, גיל 12-11, בילינו הרבה במירון. למה? מפני שכמעט כל מירון היה שייך לאבא שלי, חכם משה אדרעי. אבא היה האפוטרופוס של המקום, ואנחנו בחופשת בית הספר היינו עולים למירון ויושבים שם חודשיים-שלושה. זו הייתה חוויה טובה. אני זוכר שהיינו יורדים לכביש הראשי, והערבים היו באים עם העדר, עם הסוסים והחמורים, והיינו עולים ורוכבים אתם למעלה. זה היה הכיף שלנו, לא היו לנו דאגות למשהו אחר.
לימודי הקבלה והעיון המעמיק בספר הזוהר, היו חלק חשוב בלימודיהם של חכמי צפת עד המאה ה-20. על חכם חיים רפאל אדרעי היו מספרים שלפני מותו נגלה אליו שמעון בר-יוחאי וביקש ממנו להיקבר לצדו על הר מירון. ולא רק הוא, חכם שלמה אדרעי, חכם שמעון מכלוף אדרעי, הרב משה אדרעי, מנחם אדרעי ועוד רבים אחרים היו מבלים את רוב זמנם בישיבה על הר המירון ומתעמקים בקריאה בספר הזוהר. את סיום הקריאה היו חוגגים בעליזות גדולה לפי מיטב המסורת הקבלית: בשירה וריקודים. חכמי צפת ניהלו שיג ושיח אישי עם אבות הקבלה.
רחל אדרעי-קמר, חולון:
זה היה נפלא, כל הריקודים והמנגינות. זה עדיין בתוכי, בתוך נשמתי. כשאני שומעת את המנגינות ואת הקלרינט, מסתמרות שערותיי ואני דומעת. המנגינות הללו של המירון ושל הריקודים ושל ספרי התורה, כאילו הן חבויות בנשמתי, וכשאני שומעת אותן, אז כאילו הכול יוצא החוצה. הלימוד במירון היה חלק חשוב בחיי האבות שלנו.
ימי ל"ג בעומר הם הימים שבהם פסגת הר מירון עמוסה מהמון אדם. החגיגות נפתחות בתהלוכה רבת משתתפים, שבה מובל ספר תורה עתיק מבית עבו שבצפת העתיקה למירון. אחר כך לומדים בציבור את רזי ספר הזוהר, שרים, רוקדים, ולמחרת עורכים טקס תספורת ביכורים לפעוטות בני שלוש ("חלאקה").
ל"ג בעומר בצפת היה אחד החגים היפים ביותר. כבר שבוע לפני ל"ג בעומר הייתה חגיגה בצפת. הרחובות היו מלאים. היו באים אז כ-15,000-10,000 איש, ובליל ההדלקה היו מוציאים את ספר התורה מבית עבו ומעבירים אותו ברחוב הראשי של צפת בתהלוכה, לפעמים ברגל, עד מירון.
בשבוע שלפני החג הם היו באים ויושבים בגן העיר ובמירון. אוכלים ונהנים מהחיים. לפני שנת 1929 היו באים על חומרים ופרדות. בשנים המאוחרות, אני זוכר שהיינו עושים תהלוכות בני נוער: הנוער העובד, בית"ר בני עקיבא, הצופים. כולם ביחד עולים למירון, מקימים מחנה אוהלים ויושבים שם יומיים-שלושה. עושים קומזיצים, רוקדים, נהנים. לפנות בוקר היינו עולים לפסגת ההר לראות את הזריחה – היופי הנהדר הזה, איך שהשמש זורחת. ההורים שלנו היו שוחטים כבשים, עושים 'על האש'. גם היום אי אפשר להתקרב למירון בחגיגות. לאחר מכן בהילולה הסַפׇּר היה עושה 'חלקדוס' למי שנודר נדר. וגם לילדים. בדרך-כלל לא מספרים ילדים דתיים לפני גיל שלוש, וכשהם באים להר מירון בל"ג בעומר, יושב איזה ספר עם מספריים, גוזר כמה שעות, משאיר את הפאות ולוקח כסף טוב. עסקים ואמונה הולכים ביחד. אני זוכר שהנחתי תפילין במירון. וגם את הבר מצווה שלי עשיתי במירון.
אנחנו ישבנו הרבה במירון, למשפחת אדרעי הייתה זכות שם. בבוקר היינו אוכלים סברס ותאנים שהערבים היו קוטפים ומביאים לנו. וענבים אדומים. זו הייתה ארוחת הבוקר. כל הזמן היינו יוצאים לטייל. היה שם ואדי עם מים צלולים, זרמו שם מים ממעיינות זכים חיים. היינו מתרחצים שם ואפילו שותים. הילדים וגם הגדולים. אני רואה את המים מבריקים כמו ספיר, כל כך יפה, כל כך נקי. לא היו רצפות רגילות במירון, הכול היה מאבן, מרצפות של אבן. כל הזמן היו צובעים בין מרצפת למרצפת בכחול, שיהיה יפה. גם את הבתים היו מסיידים בכחול, בצבע השמים, ואולי גם נגד עין הרע. בל"ג בעומר, אחרי שהתהלוכה הייתה מגיעה למירון עם הספר, הם היו ממשיכים, רוקדים ושרים. בתהלוכה הזאת היו בעיקר גברים. הנשים היו באות שבוע לפני כן. אני זוכרת את אמי רבקה והדודה לאה שהיו לוקחות את הפרימוסים ואת הכלים ועושות עוגיות ממינים שונים. היו באים החסידים מכל הארץ ורוקדים עם בקבוקי יין. זה היה 'עם ישראל' ביחד. אשכנזים, ספרדים, תימנים. ההילולה הייתה נמשכת כמה ימים. ובחדר היו לנו פרימוסים עם מים חמים, ושם היו שותים הרבה תה וקפה.
גם היום, עם כל ההמון המציף את ההר, לא איבד הר מירון את קסמו המיוחד. המערות, הקברים העתיקים, האוויר הצח והחורש הירקרק נוצרים בקרבם את אותם ניצוצות קדושה שקיימו את רבי שמעון בר יוחאי ואת בנו אלעזר במערה של מירון שנים רבות.
אני נוסעת לשם כל שבועיים. יש לי שם חוזה. אני אוהבת לנסוע למירון. המקום הזה משרה עליי אווירה של טוב. אני נוסעת לקבר של רבי שמעון, אני חוזרת לשם, כי טוב לי שם. לפעמים אני לוקחת את הדודה שלי רבקה לחפש את הקבר של סבא. אנחנו הולכות ומנקות את הקבר, נושמות אוויר צח, נחות וחוזרות הביתה.