ארץ ישראל – ארץ למודת קרבות. לא חלפו להן עשר שנים מתום מלחמת העצמאות וכבר פרצה המערכה על חצי האי סיני, עשר שנים אחריה מלחמת ששת הימים, ולאחריה מלחמת יום כיפור, מבצע ליטאני, מלחמת לבנון, ועוד היד נטויה.
משה אדרעי, חיפה:
אני נולדתי בששת הימים, והמלחמות טבועות בזיכרוני חזק. אני זוכר את המיליטנטיות בבית. הנשקים הרבים שהיו אצלנו, השיחות, הסיפורים.
מבצע קדש
לאחר תום מלחמת השחרור החלה הנדידה האטית של חלק מבני המשפחה אל מחוץ לגבולות צפת. כל אחד בעקבות גורלו. אולם בעתות מלחמה, כמו גוזלים השבים לקן, היו מתכנסים בני המשפחה חזרה בבית ההורים בצפת כדי לעבור את הימים הקשים ביחד.
פנינה אדרעי-לבני, חיפה:
בדיוק לפני מלחמת סיני עברנו לגור בחיפה, ואז פרצה המלחמה. בעלי גויס והיו לי שני תינוקות. לקחתי את הילדים ונסעתי אתם לצפת. הייתי בצפת כמעט שלושה חודשים. זה היה זמן ממושך, כי הוא היה מגויס הרבה זמן. חזרתי לצפת כדי שאבא שלי פשוט ישמור עליי. היינו בבית גם רבקה וגם אני.
במבצע קדש נשארה צפת רחוקה מאוד מהמערכה, ולמעשה ההמתנה והכוננות הסתיימו כמו שהחלו.
אחינועם אדרעי, חיפה:
אני הייתי בשריון. ה-"X.M." החדשים הגיעו לצה"ל חודש לפני מבצע סיני. הזמינו אותנו לקורס בג'וליס. הגיעו המדריכים הצרפתים. אף אחד לא ידע מזה, איך טוענים, איך מפעילים. היינו צריכים להשתחרר ביום חמישי. ביום שני הודיעו שאנחנו משתחררים. חזרנו הביתה וביום חמישי לפנות בוקר, טרם יצאתי לעבודה, דפיקות בדלת. בחוץ חיכו לי עם צו קריאה.
בערב, עם רדת החשיכה, העלו אותנו לאוטובוס לנמל בחיפה. הגיעה אנייה עם טנקים. התחלנו להוריד את הטנקים, להעלות אותם על טריילרים ולנסוע לעפולה. שם הורדנו אותם, עשינו כינון כוונות בשדות, עלינו על הטריילרים וירדנו שוב בבית הילל. שם ישבנו מתחת לרשתות הסוואה ארבעה ימים. הורידו מחלקה אחת לדרום. המחלקה הזו ירדה לאילת, שם היו נחתות לשארם אל שייך, אנחנו הועברנו לפילון. ישבנו, ירינו כמה פגזים על הסורים ואחרי שהכול נגמר שחררו אותנו.
מלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים, כבר היו הקרבות קרובים הרבה יותר לעיר צפת. ההמתנה המתוחה, רעש הפגזים שנפלו על ראש פינה, והקרבות על הרמה הטביעו את חותמם על החיים בעיר.
מזל אדרעי, חיפה:
בששת הימים היה לי את משה שהיה בן תשעה חודשים, אני חושבת, והייתה לנו שוחה ליד הבית. אחינועם היה בצבא. אימא שלי דאגה לילדים שהיו בבית-הספר. בדיוק נתתי למשה לאכול והתחילה אזעקה. לקחתי את הסיר ביד אחד ואת משה ביד השנייה ואמרתי: "אני אתן לו לגמור לאכול בשוחה". אני יורדת לשוחה על יד הבית. בדיוק עובר בן-אדם שמכיר את חמי משה ומכיר אותי.
"מזל מה קרה?" הוא שאל, "אני נכנסת עם הילד לשוחה זה הכול", עניתי.
הלך אותו אדם למשה ואמר לו: "כך וכך כלתך בפאניקה. היא עם הקטנצ'יק ירדה לשוחה. היא בוכה. ומי יודע מה..." לא הספיקה לחלוף רבע שעה, לכל היותר עשרים דקות, פתאום אני רואה את חמי משה ליד הבית.
"אבא, מה אתה עושה פה?" שאלתי בתימהון. "מה קרה?"
הוא אמר לי, "למה את כל-כך בוכה?"
"מי בוכה?" אמרתי,
אז הוא אמר: "קחי את הבגדים עכשיו ובואי".
"לא קרה כלום", ניסיתי להתווכח.
"אין!!! שיבואו הילדים מבית-הספר את לוקחת אותם ובאה אתם אלינו. מפה אף אחד לא הולך. אם יהיה טלפון ואחינועם יצלצל, כולנו נדע שהוא מגיע". היינו שם במשך חודשיים.
רבקה אדרעי-שטיינפלד, צפת:
במלחמת ששת הימים כל הגברים במשפחה היו מגויסים. בעלי גויס מוקדם יותר, הוא שירת בגליל ליד קיבוץ הגושרים. אחינועם היה בשריון ויוסף בתותחנים. אני הייתי בבית עם שושי, איריס, שהייתה בת שנתיים, ורענן. לא היה לנו מקלט, וכשהייתה אזעקה היינו יוצאים למרפסת לראות לאן אנשים רצים. אמנם היה לנו את המרתף של פארס הרועה, אבל אמרו לנו ששם אפילו יותר מסוכן. כשמזל באה אלינו עם הילדים, פרסנו מזרונים על הרצפה, חלק ישנו במיטות וחלק על הרצפה, וכך העברנו את התקופה הזאת.
רפי אדרעי, חיפה:
במלחמת ששת הימים הייתי בכיתה ו'. אבא היה מגויס זמן רב, הוא היה שריונר והמשמעות הייתה רחבה הרבה מעבר לתפקיד צבאי – זה היה הווי משפחתי. הוא היה גאה בזה, היו לו חברים בשריון, ביום המשפחה היו לוקחים אותנו לראות את הטנקים ולהצטלם עליהם וכדומה. הייתה כוננות אדירה לפני ששת הימים. אני זוכר שנסענו לבקר אותו עוד בטרם פרצה המלחמה. לא היו מלקטים וחפרנו שוחות ממש לבד. אנחנו והשכנים עם שקי החול והכול. אני זוכר, בערב פרצה המלחמה, הלכנו כמה ילדים ברחוב. לפתע נשמעה האזעקה הראשונה. ילד אחד, שלמד אתי בכיתה ושנים אחר-כך נהרג במלחמת יום כיפור, נעמד דום. "מה אתה עומד דום? פרצה המלחמה, ואתה עומד דום?!" אמרתי לו. רצנו ונכנסו לשוחה שהייתה ליד הבית שלי. כשאבא שלי השתחרר נסענו לטייל בג'יפ כל המשפחה, עזה, שכם... לכל מקום.
מלחמת יום כיפור
בניגוד לקומפקטיות של מלחמת ששת הימים ולאופוריה ששררה אחריה, הכתה מלחמת יום כיפור בחברה הישראלית על כל רבדיה. בצד זיכרונות חזקים של התגייסות לאומית מוחלטת, אימת האובדן והרגישות לשכול חלחלו לכל בית. אם במלחמת הקוממיות, לפי עדות בני המשפחה, ההליכה לקרב בגיל צעיר מאוד הייתה מובנת מאליה, והחרדה מאובדן הבנים לא הייתה מוחשית, הרי שבמלחמת יום כיפור החרדה מ'משלחת הרופא וקצין העיר' הפכה לאימת הכול.
פנינה אדרעי-לבני, חיפה:
ביום כיפורים הבן הגדול שלי, רפי, שירת בסיירת אגוז. הוא נלחם בצפון ולאחר-מכן הורידו אותם לסיני. יום אחד, בעודי יושבת בבית לבד, ראיתי חברה שלי יורדת במדרגות.
"פנינה, מה שלומך?" היא שואלת.
"בסדר" אני אומרת לה ומזמינה אותה להיכנס.
"את בסדר?" היא ממשיכה ושואלת.
"אני בסדר גמור, למה את שואלת?"
"אני באה עכשיו מהמכולת", היא עונה לי, "ואומרים לי שם שרפי שלך נהרג".
חשבתי שאני הולכת למות. הראש שלי כבר התחיל לעבוד. אולי כולם כבר יודעים ורק אני לא יודעת? לא ידעתי מה לעשות. אני מחכה שקצין העיר יבוא. אלא שבדיוק באותם ימים נפטרה אמו של בעלי. קראו לו מהצבא, והוא הלך לסדר בחברה קדישא את כל פרטי הקבורה. משהו ראה אותו בחברה קדישא. מה עושה בחור עם מדים בחברה קדישא? ומכאן הדרך לשמועה על מות רפי כבר הייתה קצרה. באותו לילה הוא ישב שבעה, אבל אני נשארתי, חיכיתי בבית לבשורה המרה. לבסוף החלטתי שאני מוכרחה לנסוע, אבל המכונית הייתה אתו. יצאתי, עצרתי טרמפ שבדיוק נסע לבת גלים. במכונית ישבה אשתו של הנהג, והיא לא יודעת מי זה רפי. אז היא אומרת לי: "תגידי לי, מי זו אצלכם שהבן שלה נהרג?"
הסתכלתי עליה ואמרתי: "למה את אומרת דברים כאלה? אני האימא שלו, והוא לא נהרג", לא יכולתי יותר והתחלתי לבכות. אמרתי לנהג "תעצור, אני רוצה לרדת".
הוא אמר, "פנינה, אני לוקח אותך לבעלך".
כשהגעתי ביקשתי מבעלי שיחזור אתי הביתה.
בדרך הוא שאל אותי: "פנינה קרה משהו?"
"רפי נהרג", אני אומרת לו.
"מה פתאום?!" הוא אומר לי, "מה פתאום?!"
הגענו הביתה, ובאמצע הלילה, אחרי חצות, מצלצל הטלפון, "אימא! מה שלומך, זה אני".
למחרת בבוקר מצלצלת בדלת החלבנית, "שלום אפשר להיכנס?"
אז אני אומרת לה: "את מוזמנת, אבל אם את חושבת משהו, זה לא נכון, אני דיברתי אתו בלילה". אי אפשר להאמין באיזה חרדה היו אז כולם, ומה אנשים מסוגלים לעשות משמועות.
שמואל גוטפריד:
שהינו ביום כיפור בביתה של הסבתא לור. בשעה 12 בצהריים התחלנו לראות מכוניות נוסעות. בצפת זה היה דבר חריג. צפת זאת עיר של דתיים, ועוד בזמן ההוא. כבר בבית-הכנסת אמרו שיש מלחמה, אבל הראש שלנו לא היה מאופס. כשחזרנו מבית-הכנסת ראינו ג'יפ, ואני אומר למי שעמד לידי, "מה קרה, גם בצפת השתגעו?" בחמש זרקתי הכול ורצתי לבסיס.
רפי אדרעי, חיפה:
במלחמת יום כיפור כבר הייתי בכיתה י"ב, כאשר פרצה המלחמה היינו אצל רבקה בבית. סבא כבר לא היה בחיים. ואז נפל פגז בחצר של אגד למטה. יום שבת בשתיים בצהריים לפני האזעקה – נפל הפגז. שמענו פיצוץ אבל לא ידענו מה זה. זה היה בין התפילות. לא חזרנו לבית-הכנסת. הייתה האזעקה, ולא היה מה לעשות, לא היה לאן להיכנס. בצפת בכלל לא היו מקלטים, אולי בכמה בתי-ספר או בכמה גנים ציבוריים. הייתה פאניקה. ואני זוכר את הדילמה: לפתוח רדיו או לא.
אמנם קרבות הדמים התחוללו בקו החזית, אך צפת הפכה לחוד החנית הלוגיסטי של העורף הצפוני של מדינת ישראל. העיר כולה שינתה את פניה בימי המלחמה לעיר צבאית. ולא רק הלוחמים שבקווי האש, אלא גם הילדים, הזקנים והנוער שנותרו מאחור, התגייסו לסייע.
רפי אדרעי, חיפה:
למחרת ואפילו באותו היום התארגנו כל החבר'ה הבוגרים. כשהתחילו לזרום לבית-החולים בצפת פצועים מהרמה, מיד ירדנו לבית-החולים ועשינו סבב תורנות, הורדנו פצועים מהמשאיות. בזרם אטי ובלתי פוסק הגיעו המשאיות ובתוכן פצועים והרוגים. זה היה זוועתי, בגדים קרועים, פציעות איומות. קודם כול היה צריך להוריד אותם מהמשאיות על אלונקות ומהאלונקות להכניס אותם לחדר מיון. ואז התבצע המיון הראשוני – מי הולך לניתוחים, מי הולך לכוויות וכו'. אני זוכר שפעם הגיעה קבוצה של פצועים לבית-החולים, ופתאום אני רואה בחור שלמד שנתיים מעליי, דודו הרמלין, הרוג. הוא היה חובש. וזה לא היה המקרה היחיד, כי זה היה בית-החולים הראשון שנפתח קרוב לחזית והגיעו אליו עשרות פצועים מרוטשים, פגועי בטן, פגועי ראש. אנחנו עזרנו להוריד להם את הבגדים, בחלק גם עזרנו לטפל. במקביל התחילו להגיע כל הידיעות על ההרוגים. כל ההתארגנות הזאת הייתה יוזמה שלנו. היה ממש מאבק עם בית-הספר, שרצה שנמשיך ללמוד.
אחינועם אדרעי, חיפה:
אני זוכר קוריוז אחד משעשע בסוף המלחמה עם רפי. צה"ל ישב במובלעת הסורית בתוך סוריה. אני המשכתי לשרת זמן רב אחרי המלחמה, והילד הזה רוצה לבקר ברמה.
אני אומר לו: "בסדר, אחרי שהכול יירגע אני אקח אותך לכפר הדרוזי הזה מזרעת בית ג'אן". הלבשתי אותו מדים, שמתי אותו בג'יפ ונסעתי. עשיתי אתו סיבוב. בדיוק יצא חייל סורי לתצפית.
אנחנו, אני ורפי, יורדים מהג'יפ, ולפנינו מופיע מפקד הגזרה ואומר לי: "מה עושים פה הילדים האלה?"
אני עונה: "זה כתב של עיתון הגדנ"ע".
היום אני חושב על חוסר האחריות שגיליתי, אבל זה היה חלק מהתקופה.
מלחמת יום כיפור הייתה גם טראומה כלכלית וחברתית לכל מדינת ישראל בכלל, ולצפת בפרט. גם חלק מבני משפחת אדרעי נפגעו קשה מספיחי המלחמה, ועזיבתם של אחינועם ומזל את צפת, לה היו קשורים כל ימי חייהם, היוותה המשך ישיר לאותה התמוטטות. צפת עצמה, אף שלא ניזוקה באופן ישיר במלחמה, נפגעה בכלכלתה, והשינוי הדמוגרפי והחברתי – מעיר קיט צפונית בעלת הווי מסורתי לעיר בעלת אופי חרדי מחמיר – קיבל תאוצה.
המלחמה אמנם הרחיקה מאז תחילתה אל מעבר לגבול, אבל הקו הצפוני של מדינת ישראל המשיך להיות אחד הסוערים והכואבים, וצפת עדיין מהווה מבחינה זו ראש חוד לוגיסטי.