עלילות קפריסין

מלחמת העולם הראשונה הפכה את אורח החיים הצפתי על פיו בכל המובנים. כלכלת העיר שהייתה מבוססת על כספי ה"חלוקה" – תרומות מקהילות העולם – התמוטטה, ובן לילה הפכה צפת ליישוב נצרך. אהרן אהרונסון, שהופקד על ענייני הסיוע באזור הגליל, ניסה להילחם בשחיתויות ובאין-ספור הסכסוכים הפנימיים שהתגלעו בקרב ועדות הסיוע וראשי הכוללים, אלא שהדבר לא עלה בידו ובמרבית התקופה הייתה מערכת הסיוע הכספית מצויה למעשה בשליטתם של אישים צפתים שהיו קרובים לממסד "החלוקה" המסורתי. חלק נכבד מהאליטה הצפתית שהייתה בעלת נתינות זרה – צרפתית ובריטית, בדומה לבני משפחת אדרעי, פונה מיד עם ראשית המלחמה למושבות מחוץ לשליטה התורכית על-מנת לשמור על שלומם פן יבולע להם מידו של נציג השלטון התורכי בארץ ישראל – ג'מאל פחה. בצפת נותרה אוכלוסייה המורכבת מבעלי נתינות תורכית שלא היה בידם כסף לברוח ובני יישובים מעמק הירדן ומרכז הארץ שהוגלו לצפון. בעוד צפת הולכת וכורעת תחת נטל המלחמה שהו הגולים בקפריסין בתנאים טובים מאוד יחסית.

מאיר כרסנטי, צפת:

במלחמת העולם הראשונה, בהיותם נתינים בריטיים, הועברו כל בני משפחת אדרעי לקפריסין. הם הובלו על גבי חמורים ופרדות עד לביירות, ומשם בספינה, ובה נסעו עד לקפריסין, ללרנקה, שם התרכזו יהודי צפת וטבריה שהיו נתינים בריטים, והיו רבים כאלה. בלרנקה הם שהו במשך מספר שנים, על מנת לשמור עליהם מכל מאורעות המלחמה ומהתנכלות של התורכים. הם גם תוקצבו על-ידי הממשלה הבריטים בחמישה גרוש לחודש עבור אדם – אני חושב.

יוסף אדרעי, צפת:

אבי סיפר שבמלחמת העולם הראשונה, מכיוון שהם היו נתינים בריטים, לקחו אותם לקפריסין על חשבון הוד מלכותו קינג ג'ורג'. שם הם שהו כמה שנים וחיו על חשבון ממשלת אנגליה. הם גרו בבתי מלון ועשו חיים. לא היה להם ממש מה לעשות שם, אבא היה עוד רווק. אני יודע לאן הלך? מה עשה? את זה הוא לא יספר. לא היו להם דאגות של פרנסה, ולא מדובר בסכומי עתק של מאות ואלפי דולרים. אני זכור בילדותי, שאנשים בצפת, הכי גדולים, הרוויחו לחודש ארבע לירות סטרלינג, ומזה חיו טוב, משפחות שלמות.

על אף הקצבה הנדיבה והפיתוי לחיי חופש ללא כל אחריות יתרה, ניסו בני המשפחה למצוא דרך להתפרנס בעצמם. שלמה אדרעי, למשל, ניסה לפתוח חנות, וגם רעיונות יצירתיים נוספים התקבלו בברכה.

רחל אדרעי-קמר, חולון:

סבתא שלי, רחלה, אשתו של חיים מכלוף, הייתה עושה 'קעקים' (עוגיות מזרחיות), והייתה שולחת את אבא שלי, משה, והאחים שלו למכור אותם ולהביא קצת כסף. הייתה אופה בבית ושולחת. הם היו לוקחים עגלה עם סוס ויוצאים העירה למכור. מספרים שדודי מנחם, הגדול, היה אוכל את חצי העוגיות. אבא שלי היה צדיק, ולא אכל. יום אחד היוונים תפסו את הדוד שלי, מאיר, הוא כנראה ביקש הסעה בעגלה שלהם, והם שאלו אותו מאיפה הוא, אז הוא אמר "מישראל". שמעו שהוא מישראל ואמרו לו: "במקום תשלום על ההסעה תשיר לנו שירים מארץ ישראל", והוא התחיל לשיר להם שיר על בר יוחאי ותוך כדי כך מכר להם את העוגיות והיה מבסוט.

אהליאב אדרעי, גבעתייים:

הייתי ילד קטן בקפריסין, מגיל שלושה חודשים עד חמש שנים. . רוב המשפחה גרה בבית מלון גדול. אבל הדוד של אבי, ח'ם מכלוף, הייתה לו דירה נפרדת, עם חצר, עם עצי פרי. ואני זוכר שאשתו, כל פעם שבאתי אליהם, קטפה מנדרינה (לא קלמנטינה, לא היו אז קלמנטינות) וכיבדה אותי. זיכרונות יפים אלה, הזיכרונות שלי משם. הייתי נסחב עם הבני-דוד שלי והאחיות שלי לכל מקום. הם היו הולכים למספנה ומביאים משם נסורת. הנסורת שימשה חומר כמו חומר בערה, בקום נפט היו מניחים קצת נסורת על הפחמים, מדליקים את זה וככה הפחמים היו מתלקחים. היינו הולכים לשם לעתים קרובות מאוד.

אבל לא לכל בני המשפחה האירו החיים בקפריסין פנים. אשתו הצעירה של חכם שלמה, סולטנה, נפטרה ממחלה חשוכת מרפא והותירה אחריה שתי בנות, מסעודה ופלור, ובן הזקונים – אהליאב.

מאיר כרסנטי, צפת:

מסעודה, אמי, הייתה הבכורה. היא נולדה ב- 1906. ובמלחמת העולם הראשונה הייתה בת עשר. הכאב על מות אימה נחרת אצלה עמוק. זו הייתה תקופת הילדות שלה שם. היא הייתה צעירה מאוד, ועם מות האם הושאר האח הקטן שהיה בן שנה לטיפולה. את יום הפטירה של אימה היא זכרה היטב. כול אחד סיפר משהו אחר לגבי סיבת הפטירה אבל היא לא ידעה כלום, לא נתנו לה להימצא שם. הוציאו אותה מבית הספר מוקדם מאוד. היא ידעה קצת לקרוא, קצת לכתוב, אבל מעט מאוד ובקושי זכרה את אמה.

זיכרון מזעזע אחד שנשאר לה: היא הלכה לחוף הים עם מי שהייתה מאוחר יותר בצפת המורה שלה לתפירה – רוזה בידוך. הן הלכו לים ואימא פחדה להיכנס לים. אבל רוזה אמרה לה: "אל תדאגי, אני אושיט את הידיים ואת פשוט תניחי את הגוף על הידיים שלי", כעבור רגע או שניים, ראתה רוזה שהכול כשורה ועזבה את אימא. אימא איבדה את העשתונות, היא לא ידעה איפה היא נמצאת וכמעט טבעה. ובסוף, בדרך בנס, נחלץ לעזרתה אדם זר על החוף שמשה אותה מן המים.

גם למלכה, זוגתו של דוד ציון חי, הייתה תקופת השהות בקפריסין תקופה של אי-ודאות גדולה. גורלו של דוד, ששהה באותו זמן כמורה שליח בטורקיסטן, לא היה ברור, ותחילת המהפכה ברוסיה הפכה את החרדה לשלומו גדולה עוד יותר.

רבקה אדרעי-ברנט, אנגליה:

אבא שלי נסע ב-1914 והשאיר את אימא שלי כשהיא כבר כשישה חודשים אתי. כשהגענו לקפריסין הייתי ילדה קטנטנה, ושמו אותי ואת אימא בחדר אחד במלון. שמואל גר עם הסבא חיים רפאל. הוא גר אתו בצפת, הוא גר אתו בקפריסין, הוא תמיד היה בורח מאתנו וגר עם סבא. כשאימא של אהליאב מתה בקפריסין, הייתי כבר בת שלוש בערך. אני זוכרת שהייתה לה בטן נפוחה, והניחו אותו על הרצפה, ומשני הצדדים שלה הדליקו נר זיכרון. נשארנו בקפריסין הרבה שנים אני חושבת. בכל חודש היה המושל של קפריסין בא לראות איך אנחנו מסתדרים. הוא נהג להביא לי שוקולד, ואני הייתי יושבת לו על הברכיים. אני לא ממש זוכרת, אבל אולי הלכתי לגן ילדים. היה שם מנהל זינגר, הוא היה יהודי צרפתי שהיה לוקח אותי לפעמים מאימא שלי. הוא ואשתו היו שמים אותי ביניהם, במיטה בלילה, ואני הייתי עושה "ויוי" בלילה (פיפי במיטה). הייתי קמה כי הייתי מרטיבה את המיטה ואז הוא היה אומר כדי לא לבייש אותי: "או.. שתיתי כוס מים". במלחמה נהרג אחיה של אשתו. אימא שלי הלכה לנחם אותם, ואני באתי אתה ואמרתי: "מדאם אסא, המכתב הזה שגרם לך לבכות שאחיך מת. הוא לא מת". ככה פתאום הרגשתי ואמרתי. ובאמת הוא לא מת בסוף.

עם תום המלחמה וכיבוש ארץ ישראל על-ידי צבא הוד-מלכותה שבו כל בני משפחת אדרעי לצפת.

אהליאב אדרעי, גבעתיים:

 אני זוכר את היום שבו חזרנו מקפריסין לארץ. הגענו לנמל חיפה. הייתי רעב, וצעקתי לאבא שלי, שלמה: "אבא אני רעב! אני רעב!". הייתה שם נקודת משטרה, תחנה קטנה מאוד עם כמה שוטרים. אבא לא חשב פעמיים, לקח אותי, נכנסנו לתחנה ואבא ביקש מהם משהו, כי "הילד רוצה לאכול". נתנו לי לחם וגבינה צפתית. עד עכשיו אני זוכר את הטעם. זה היה טעם גן עדן – טעם של בית.

 

×

הצהרת נגישות

אתר זה נבדק ונמצא נגיש לאנשים עם מוגבלויות על פי Web Content Accessibility Guidelines 2 ברמה AA. הנחיות הנגישות מבהירות כיצד ליצור תכני אינטרנט נגישים לאנשים עם מוגבלות. עמידה בהנחיות הנגישות מסייעת להפוך את האינטרנט לנגיש וידידות לכל בני האדם.

אנו עושים כל שביכולתנו שהאתר יהיה נגיש לאנשים עם מוגבלות. אם בכל זאת נתקלתם בבעיית נגישות אנא שלחו לנו הערתכם במייל.

רמת הנגישות באתר: