רפי אדרעי, חיפה:
כשהייתי מגיע כחייל לצפת בערב, ביום שישי בשעה שש בערב, כבר הייתה לנו עיר בעוצר. לא היית רואה אף אחד ברחובות. כמובן שביום כיפור זה היה עוד יותר קיצוני. לא היה רכב אחד שנסע. אם אוטו היה נוסע, זה היה משהו מאוד מאוד יוצא דופן. האווירה בצפת הייתה שונה, אם אני משווה אותה לזו בחיפה של היום. בצפת פשוט מרגישים את אווירת הקודש. האנשים למשל היו כולם לובשים לבן ונועלים נעלי התעמלות. תמיד היינו מלגלגים על כל עברייני העיר, המקפידים ללכת ביום כיפור עם נעלי בד כצדיקים. בבית הכנסת הייתה אווירה מיוחדת. הייתה מתקיימת ממש תחרות מי צועק ושר חזק יותר. בניגוד להיום, אז היו מעט מאוד 'חילונים' שלא הכירו מבפנים את בית הכנסת. אני זוכר שהיינו הולכים עם ההורים לבית הכנסת, ותמיד היו כאלה שנחשבים הכופרים הכי גדולים, וגם הם ביום כיפור היו הולכים לבושים מא' ועד ת', עם כל עזרי החג, וההורים תמיד היו אומרים בשקט: "תראו את הכופרים האלה!"
בכל שבת הייתה לובשת העיר צפת חג. רחובות העיר היו מתמלאים אווירת קדושה וריחות חמין, אוויר הגליל הצלול היה מצטלל עוד קמעה, ובני צפת היו יוצאים משפחות-משפחות לבית הכנסת שאליו השתייכו.
רחל אדרעי-קמר, חולון:
אווירת הקדושה של צפת. לילה שבת. כל הרחובות כולם לבשו לבן, חצאיות לבנות ושביסים לבנים, וכולם הלכו לבית הכנסת. אני הלכתי לבית הכנסת האשכנזי של חסידי ברסלב מכיוון שהוא היה לידנו. גם אבא שלי, הרב משה אדרעי, היה הולך לשם. אנחנו גרנו ברחוב שגרו בו הרבה אשכנזים. באותן השנים בתי הכנסת של האשכנזים היו למעלה ושל הספרדים למטה. ליל שבת בצפת היה כמו ליל כיפור במקום אחר. כולם היו הולכים לבית הכנסת וחוזרים. אבא היה עושה קידוש, ורוח הקודש הייתה מרחפת מעל הכול.
אראלה דרור (אדרעי), גבעתיים:
אני זוכרת שבשבת בבוקר הסבא היה משכים קום, ולפנות בוקר, עם איילת השחר, היה צועד לבית הכנסת, גם אם ירדו גשמי מבול או סערו הרוחות. כשהיה חוזר בשעה עשר היה נערך קידוש בבית. הסבתא הייתה מכינה בקבוק יין, וכולם היו אוכלים את הביצה של החמין. ואז בשלוש בצהריים הוא היה הולך שוב לבית הכנסת, וכשהיה חוזר הייתה נערכת ההבדלה בבית. את כל אחד מהילדים והנכדים שהיו אז אצלו הוא היה מברך. כל כך אהבנו את הברכה, "שאלוהים ייתן פרנסה ובריאות".
בשבת השבתון של יום הכיפור אפילו אופניים היו מוקצים מחמת המיאוס. ההליכה המשותפת של הילדים לבתי הכנסת הרבים, המאבק על קיום הצום וההתכנסות בכיכר העיר מהווים את עיקר הזיכרונות של בני המשפחה מיום הכיפור בעיר צפת.
אייל אדרעי, חיפה:
התפילות שלנו למשל מאוד מאוד דומות לתפילות של עולי מרוקו. לאו דווקא הנוסח הספרדי הרגיל. כילדים היינו עוברים בכל בתי הכנסת, ויש עשרות בתי כנסת בצפת. בשניים-שלושה התפללו בסגנון שלנו. עד היום אם אני הולך לבית כנסת אחר, שמתפללים בו בסגנון אחר, אני פשוט לא מסוגל לשמוע את התפילות. ביום כיפור האחרון הלכנו בחיפה אל מין בית כנסת כזה – ספרדי. אי אפשר לתאר אילו ויכוחים היו שם בין חסידי הסוגים השונים של התפילות והמנגינות.
רבקה אדרעי-ברנט, אנגליה:
ביום כיפור היינו עולים למירון, זה היה ממש טקס. כל השבוע שלפני יום כיפור היו מביאים בשר ודברים כאלה. ודוד משה היה בא והולך, ודוד שלמה, ואהליאב שנשאר בצפת לחג. ופלורה הייתה, ומסעודה. כמעט כל משפחת אדרעי הייתה שם. ובראשם היה הסבא, חכם חיים, הוא היה נותן לאחי חצי גרוש כדי שיתפלל כל בוקר. וכמובן שהוא לא היה מתפלל. הוא היה מסובב את סבא על האצבע הקטנה שלו. הוא היה אוכל וממציא סיפורים שלא היו ולא נבראו, וכל זה ביום כיפור.
רפי אדרעי, חיפה:
בערב יום כיפור אנחנו, הילדים, היינו הולכים לבית הכנסת, מפגינים נוכחות ואז ממשיכים ועוברים בין החברים בכל בתי הכנסת האחרים. ידענו בדיוק באיזה בית כנסת מתפלל כל ילד עם הוריו, והיינו עוברים בכולם. בסופו של דבר היינו מתכנסים במרכז העיר. בבוקר יום כיפור היינו יושבים על המרפסת – זה לא היה כמו היום "חג האופניים". היו כאלה שהסתובבו, ברגל כמובן, אבל בסך הכול היה מאוד שקט. היינו נפגשים עם החבר'ה, הולכים למספר בתי כנסת, ואז יושבים שניים-שלושה חברים. אבל אצלנו הסבא תמיד הקפיד שנשב לידו ואי אפשר היה לזוז, אי אפשר היה לפטפט. היום בדיעבד, אני לא חושב שזה היה כל כך נורא, נהפוך הוא, אם אני הולך היום לבית הכנסת, אני יודע לפתוח ספר. בסוף היום היינו יושבים ומחכים לראות שלושה כוכבים, ואז הולכים לסבתא לאכול ארוחה מגמרת.
יוסי אדרעי, חיפה:
ליל הסדר אצל הסבא של רפי, חכם משה אדרעי, הוא אחד הזיכרונות החזקים מימי ילדותי. היה זה ליל סדר שבו היו המוני אורחים ואוכל מופלא. מיד אחרי בית הכנסת, היו כולם הולכים, ברגל כמובן, אל ביתם של משה ולאה. למה ברגל? קודם כול כי לא נוסעים בערב חג, ושנית כי לא היו לנו מכוניות. היינו מגיעים לביתם, ושם כל בני המשפחה היו יושבים סביב סביב, ואנחנו, הקטנים, צריכים היינו לעבור מאחד לשני ולאחל לכל אחד באופן אישי "חג שמח".
הסדר היה נערך כהלכתו. זיכרון מצחיק ומביך של שלמה אחי מליל הסדר: את האפיקומן היו מחלקים ומחביאים. ודוד משה, שהיה מנהל את הסדר ביד רמה, היה מחביא את האפיקומן. פעם אחת הוא החליט להחביא אותו בין רגליו, וכנראה שבמשך הסדר הוא נפל. מאוחר יותר זחל אחי מתחת לשולחן, ראה מצה ואכל אותה. רק אחר כך התברר לו שהוא אכל את האפיקומן והרס את הסדר, הרי אסור לאכול את המצה של האפיקומן. הוא כמובן נבהל מאוד ולא סיפר על כך לאיש. חצי שנה חלפה מהסדר ההוא עד שהעז לגלות לנו.
מנהגיה של המסורת הספרדית שהשתרשה אצל יהודי צפת באו לידי ביטוי מלא ושלם ב'סדר כהלכתו' שהיו עורכים בבית משפחת אדרעי. ומי שלא היה בסדר פסח בביתם של האדרעים לא ראה סדר ראוי מימיו. ההכנות החלו ימים רבים לפני הסדר, כשכל נשות המשפחה היו מתאספות ומתחילות בניקיונות, הגעלת כלים, ובעיקר בישול. והאוכל – ריחו היה נישא ממזרח ועד מערב וממלא את אוויר ההרים הצלול שבו שרויה העיר צפת.
משה אדרעי, בראיון לבית המאירי על מנהגי העדה הספרדית:
כבר בקיץ כל משפחה הייתה קונה את 'הכשירה' – חיטה שמורה, ותולה ומשאירה אותה תלויה עד שושן פורים. ואז היו בוררים את החיטה הזאת, כל אישה שהייתה בוררת הייתה שמה מטפחת על הפה כדי שאם היא תדבר לא תיפלט טיפת רוק לא כשרה מפיה על החיטה. לאחר מכן היו שולחים את החיטה ויורדים לוואדי הסמוך. שם הייתה טחנה של מים, לא כמו עכשיו. את הקמח הזה שנטחן היו שומרים מכל משמר, ובַיום שלפני ערב פסח היו כולם יוצאים למעיינות מחוץ לעיר, לוקחים מעט עראק, ויושבים ומחכים עד שקיעת השמש כדי למלא מים בפח. כל אחד לפי כמות הקמח שהייתה לו לאפיית המצה השמורה. ואז היו חוזרים כולם בשירה ובריקודים הביתה. שמחים ועליזים היו שמים את המים בחוץ, ולפנות בוקר, השכם לפני זריחת השמש, היו מכניסים אותם הביתה ואופים את המצות השמורות לקראת ערב הפסח. כל אחד היה מכין שלוש מצות שמורות, המסמנות כהן, לוי וישראל. זה היה יום יוצא מן הכלל, כולם, ללא הבדלי מעמד – רבנים, חכמים ואנשי עמל – היו באים ומביאים את הקמח שלהם לשלוש מצות.
בפסח היו כאלה שהיו מקפידים הקפדה יתרה, ולא היו שותים מים אפילו אצל חבריהם, שמא נגע חמץ בקומקום. גם בסוכר המעיטו לנגוע, ובמקומו העדיפו תמרים. היו מגישים בפסח קפה עם תמרים. ומי שמצבו הכלכלי היה טוב, היה קונה אפילו דבש.
ועוד מנהגים רבים ומיוחדים היו לה, לעדה הספרדית בצפת, שכרוכים כולם בסדר הפסח: חלוקת סוכר, אפיית מצות משותפת, ביקורי ברכה מבית לבית באיסרו חג ועוד. אבל אחת המסורות המוקפדות והגנדרניות ביותר הייתה הלבנת כלי הנחושת החגיגיים לקראת הסדר. עקרת הבית היהודייה הייתה גאה בכליה היפים, שעברו מדור לדור במשפחה, ומדי פעם הועשרו ברכישות בשוק הערבי. ליל הסדר היה הזמן הנאות להתגאות בכל אותם כלים יפים שהיו שמורים בארונות עד שעמד חג המצות בפתח.
משה אדרעי, בראיון לבית המאירי על מנהגי העדה הספרדית:
רק חלף חג פורים וכבר היו הערבים, אלה שמלבינים את הכלים, מסתובבים מבית לבית. "אמבייד, אמבייד", ומציעים את עבודתם. הם היו נכנסים אל בעלת הבית, סופרים כמה חתיכות יש לה ואת הכפיות היו עושים בקשיש – בחינם. הם היו מלבינים את הנחושת כל אחד בחנות שלו. היו חופרים גומה קטנה, מביאים חול, מניחים את הרגליים, ומסובבים את הכלי הלוך ושוב עד שכולו התנקה מהחול. היה ערבי אחד שהיה משפשף ברגליים. הוא היה הורס את הנעליים שלו, עומד בתוך הכלי ו"רקד" על החול עד שהכלי היה נקי, ולאחר מכן מלבין אותו. בזמן הטורקים היה התשלום מטליק או חצי מטליק (מטבע עות'מאני). בזמן המנדט זה היה גרוש או שני גרוש, ולכלי גדול היו גובים שלושה.
זיכרון טעמו המיוחד של סדר הפסח נשמר גם אצל הדורות הצעירים. ההכנות, ההתרגשות הגדולה, המאכלים המופלאים, ובעיקר המפגש ההמוני ומחמם הלב בין כל בני המשפחה הפכו לסמל, לכמיהה סמויה וגלויה לטעמי העבר.
רפי לבנה, גבעת אלה:
בראש השולחן ישב תמיד סבא משה. לידו ישבו אחינועם ויוסף – שני בניו. אני ישבתי לידם כי אני הנכד הבכור. זה היה כזה עונש, כי כל הנכדים האחרים היו יוצאים ונכנסים וקמים ומשחקים, ורק אני הייתי צריך לשבת כל הזמן. אני זוכר שכל פעם במהלך הסדר הייתי נרדם, מניח את הראש על השולחן ונרדם, פשוט כי הייתי חייב לשבת במקום עד הסוף. היום זה מקובל לקרוא מהר מאוד את ההגדה עד האוכל, וזהו, כאילו בזה הסתיימה הקריאה, אבל אז זה היה אולי שליש מהסדר, כי אחר כך ממשיכים וממשיכים, וכמובן גם שרים את השירים. ובנוסף לכך, הייתי גם חייב לקרוא בקול מההגדה. כשקראנו ניסינו לקרוא בניגון, אבל סבא היה שומע כל זיוף, קטן ככל שיהיה, ודורש מאתנו לחזור ולקרוא פעם נוספת, והפעם כראוי. כולם היו שרים את הכול ביחד כמקהלה, כשסבא מכתיב את הקצב. עד היום, כשאנחנו נפגשים אנחנו נזכרים במנגינות בסגנון הספרדי המיוחד כפי ששרנו אותן ביחד. זה פסח עבורי.
רפי אדרעי, חיפה:
פסח אצלנו היה ממש טירוף. במשך שבועיים לפני פסח כל הבית היה נכנס להסגר. הסבתא (אימא של מזל) הייתה מסיידת לבד את הבית ואת החצר. כל עוד סבא היה חי ואנחנו גרנו בצפת הסדר היה ענק, והפך למפגש מסורתי משותף לבני המשפחה מקצוות רחוקים. לאחר שבגרנו ועזבנו את צפת, העסק הלך והתרופף. בשנה הראשונה ששבתי לארץ לקחתי על עצמי לעשות סדר ראשון אצלי עם כל בני-המשפחה על כל ענפיה, אבל קשה היה להמשיך ולהתמיד בכך שנה אחרי שנה.
"פסח בצפת", כתב: יחזקאל המאירי, מתוך אוסף מוזיאון בית המאירי, צפת:
יין בכורות
מכת בכורות, המכה האחרונה בעשר המכות שהכניעה את לבו הקשוח של פרעה – הטביעה חותמה גם על מנהגי הפסח בצפת.
ביום האחרון שלפני הפסח היו נשות העיר צובאות בהמוניהן על פתחו של בית הכנסת "רבי יצחק אבוהב" בעיר העתיקה. ידיהן אוחזות בגביעים מכל הבא ליד, מוחילות לפניו של החזן, מבקשות לכבד גביעיהן במזיגה מיינו. שכן, בסיום תפילת השחרית נוטל היה החזן כד חרס שופע יין אדום טהור. נושא את הכד מול היכל הספרים ומקדש את היין בשפע ברכותיו, לזכר "מכת הבכורות", שחילצה את בני ישראל מעבדות לחירות. כל אחד מבניה ובנותיה של צפת, היה אפוא גומע, ולו גמיעה זוטא, מהיין המקודש – כדי להרחיק מעליו עינא בישא, אפילו לדחוק מזימותיו של השטן, כי יארוב לו.
במרוצת השנים, הפכה המסורת לצו בל יעבור. כל מי שלא שתה מ"יין הבכורות", דומה כאילו תיגזר עליו כליה, רחמנא ליצלן, אותה שנה [...]
מה תימה אפוא, כי האימהות היו אלה שהקדימו קום, שיחרו לפתחו של החזן, למלא גביעיהן יין קדוש, להגן על בניהן.
האורז האסור
יוצאי עדות המזרח בצפת, אוכלים בפסח את כל סוגי הקטניות, זולת האורז לבדו.
מדוע יצא הקצף על האורז דווקא?
זקני הספרדים בעיר המקובלים סיפרו כי האיסור באכילת האורז בפסח הוא בגלל דמיונו של האורז לחיטה, מחשש שמא גרגיר של חיטה יתמזג עם האורז בלי שישגיחו בו אוכליו.
האורז לא נאסר אלא לאחר שעקרת בית צדקנית הופיעה בפני בית הדיין בבקשה להענישה, כשסיפור תמוה בפיה: "הנה בררתי ובררתי את האורז, חזרתי ובררתי, אך משמזגתי את המאכל גיליתי גרגיר של חיטה בתוכו בפסח". אמנם פטר בית הדין את האישה מעונש, בשוגג בלא יודעין – אך העניש את האורז, בהטלת חרם עליו בפסח לצמיתות.
אור בחגים
ממנהגי החגים בצפת ובמשפחתנו
פנינה אדרעי-לבני, חיפה:
בפורים תמיד היינו מתחפשים. שנה אחת התחפשתי לבדואית. הביאו לי ממירון תלבושת של בדואית, הלבישו אותי, ובאה איזו בדואית ואיפרה אותי בירוק על הפנים. וכך, עם הבגד ועם כל האביזרים הלכתי עם אימא שלי, לאה, וסבתא שלי, מיננה, הביתה. הן הלכו ואני הלכתי אחריהן בתוך הרובע היהודי.
באו מולי ערביות ומיד אמרו לי בערבית: "ילדה, לאן את הולכת? פה זה כולם יהודים. יחטפו אותך, בואי בחזרה", והתחילו לסחוב אותי.
ואימא שלי אומרת להן: "זאת הבת שלי, תעזבו אותה".
"לא", הערביות מתעקשות, "זו ילדה בדואית".
זה היה כל כך אותנטי שהן היו בטוחות שאני אחת משלהן. ממש הביאו במיוחד בשבילי בדואית שהביאה את הבגד של הבת שלה וירוק וכחל לעיניים. עשו מזה עניין גדול. אבל בעיקר אני זוכרת את המשלוח מנות בפורים. אימא הייתה מכינה צלחת עם כל העוגות שהכינה, מכניסה למפית יפה ושולחת אותי למשפחה של קרובים או חברים. אני הייתי הולכת, אומרת "חג שמח", ונותנת את משלוח המנות. "חכי רגע", הם היו אומרים לי ונותנים צלחת אחרת שהוכנה בשבילנו. העיקר זה היה הנתינה. ללכת לזקני המשפחה זה היה משהו מיוחד. אצל הספרדים לא נותנים דמי חנוכה, אל בפורים מעניקים מעות של פורים. קוראים לזה פורימליק. היינו הולכים עם משלוח מנות ומקבלים מיל – דמי פורים. ואיזה עוגות נפלאות, לא עוגות של קפולסקי. היו עושים אותן העוגות שהיום עושים: מעמול, בקלאוות, מאורד. אימא שלי, אפילו מרציפן הייתה עושה לבד. גם אחרי שנישאתי ועזבתי את הבית הם היו שולחים לי כל שנה קופסה מלאה מכל טוב. בפורים ובט"ו בשבט.
אצל משפחת אדרעי, היו החגים תירוץ מצוין להתכנסויות רבות משתתפים. לא רק בחג הפסח, שבו ההכנות מראש ארכו ימים ושבועות, אלא גם בחגים האחרים היו נשות המשפחה נאספות להכין, לבשל ולהתכונן לקראת ארוחות החג העמוסות והעליזות.
אהליאב אדרעי, גבעתיים:
היום כל אחד שואל את המארחת: "במה את רוצה שנעזור? מה את רוצה שנביא?" אז, לא היה דבר כזה. כל אחד היה שולח לפני החג צלחת עם קצת עוגות או פרחים או פירות, ועם הצלחת גם סכום כסף מסוים. אחר כך הכלות ובנות המשפחה היו באות לבית ראש המשפחה ועוזרות להכין הכול יחד. כל חג. גם בפורים, גם בסוכות, כל חג.
אסתר אדרעי, גבעתיים:
עד עכשיו זה מקובל אצלנו: כשמישהו מביא למשל עוגה או משהו ליום הולדת, לא משיבים צלחת ריקה. כלתי, אשתו של יוסי, בלה, כשהיא מחזירה צלחות שאני שלחתי לה, היא לעולם לא תחזיר אותן ריקות. שולחת ממתק או עוגייה, אבל לעולם לא צלחת ריקה. את זה היא למדה מאתנו.
בית משפחת אדרעי היווה מקום כינוס ואבן שואבת לא רק לבני המשפחה הקרובים אלא לרבים מזקני צפת שנהגו לסור אליו בימי שבת ומועד לאחר התפילה, לנגוס עוגה משובחת, ללגום מעט עראק ולשוחח על האירועים האחרונים שפקדו את העיר צפת.
מזל אדרעי, חיפה:
בכל חג לאחר גמר התפילה היה כל קהל בית הכנסת בא להגיד לאבא (חכם משה אדרעי) חג שמח. ומזה "חג שמח"? זה היה ברכה עם ארוחת בוקר: ביצים וקובה וכל מיני סלטים. אני זוכרת שהוא היה אומר ללאה: "תביאי צלחות.. תביאי צלחות..." בימים האלה היא עבדה קשה מאוד.
מרכז החג היה כמובן ההליכה לבית הכנסת והשיבה ממנו. מסעם של המתפללים לביתם לאחר תפילת החג היה כרוך בביקורי בית, כך שלעתים ארך שעות ארוכות.
אברהם הרוש, חיפה:
בצפת היה מקובל שבימי חג לאחר התפילה היו עוברים כל באי בתי הכנסת הנמנים על אותו הפלג מבית לבית לאחל "חג שמח". ולא על מנת לשבת או לאכול אלא רק להתכבד בשתייה קלה. 'לימונד' – קראו לזה אז. כולם היו באים, והמארחים היו מגישים 'אומו' – מיכל שממנו היו מטפטפים מעט מי בושם ריחניים על הידיים.
רפי אדרעי, חיפה:
מהחגים בצפת אני זוכר בעיקר את מרכזיותו של בית הכנסת. הבנים היו הולכים עם האב או הסב, והבנות היו הולכות עם האימהות, ולעתים היו נשארות בבית, תלוי באיזה חג מדובר. למשל בכיפור הן היו באות לשתי התפילות – תפילת ערב החג ותפילת מוצאי החג. גם בראש השנה הן היו באות לבית הכנסת. בשבילי בצפת הכול היה שונה מהאופן שבו הדברים מתרחשים היום. נכון שכבר אז היינו חוגגים בבית הספר בדומה להיום, באופן הרבה פחות קרוב למסורת החגים עתיקת היומין של צפת, אבל במסגרת המשפחה תמיד חגגנו בבית סבי וסבתי, משה ולאה, עם כל הטקסים והתפילות ומנהגי המסורת המאפיינים כל חג. וכמובן שהמטבח עבד נון-סטופ. בסוכות למשל תמיד הייתה סוכה בבית סבא, והיא הייתה בנויה כמו שצריך, לא כזאת הקנויה שהיא בנויה, אלא סוכה שבונים לבד מקרשים ובדים וסדינים מקושטים מהבית וקישוטים שהוא שמר שנים רבות ותלה שנה אחרי שנה וארבעת המינים, שהיה קונה בהקפדה יתרה במירון. סבא שלי ממש גר בסוכה. הייתה בה מיטה עבורו, ושם הוא היה ישן.
בסוכות, כמו בפסח, דאג חכם משה אדרעי לא להשאיר אף אחד מבני המשפחה, ובפרט את הזקנות העריריות, בחוץ. אם לפי ההלכה נדרשים ארבעה אושפיזין, בבית אדרעי האושפיזין יכלו להגיע לחמישה, עשרה, ואף יותר.
עופרה אדרעי-נחום, צפת:
לסבא שלי, משה, היה רגש חובה כלפי כל העולם. הוא היה אוסף את כל הזקנות בחגים ומביא אותן אליו הביתה, והן היו יושבות אתו בסדר ובסוכה. אני זוכרת שהייתה לנו דודה נחמדה וזקנה בשם מלכה, שהייתה נרדמת רוב הזמן, אבל מדי פעם היא הייתה מתעוררת וצועקת לנו בערבית: "שאני אמות, שמעתי כל מה שדיברתם עליי!" גם בסוכות, ביום השני, הוא היה מביא לסבתא לאה הביתה את כל בית הכנסת. היו יושבים ואוכלים כיד המלך ליד השולחן. כולם היו באים.
דווקא שבועות הפך בצפת לאחד החגים העליזים והמיוחדים ביותר. תעלולי המים לצד תבשילי החלב המיוחדים נחרתו היטב בזיכרונם של בני צפת, גם אלה שרחקו ממנה מרחק רב.
משה אדרעי, בראיון על מנהגי העדה הספרדית, בית המאירי צפת:
חג שבועות היה שמח מאוד, בייחוד באותם הזמנים שעדיין לא היו לא קולנוע ולא מגרשי ספורט. כל היהודים היו לומדים בליל שבועות, קוראים אחרי הלימוד. כל אחד הולך לבית הכנסת שלו ומתפלל. כשגומרים, באים לבית הכנסת ע"ש הרב יצחק אבוהב, עליו השלום. בית כנסת גדול ועתיק ובו ספר תורה, שלפי המסורת הוא כתב בעצמו. כל אחד, אפילו רבנים, אפילו זקן בן מאה שנה, לפני שהיה עולה לתורה היה הולך למקווה, טובל. אני זוכר איך כולם – נערים, בחורים וזקנים – היו רוקדים, כל הקהל ריקד סביב הרב כשעה או שעתיים. ולאחר מכן כל אחד היה הולך לביתו. השולחן בבית מוכן עם אורז בחלב. אחרי זה מיני ממתקים, אחרי זה הולכים להתפלל מנחה, ואז היה מגיע הזמן לאכול סעודת בשר. רוב הקהל, בעיקר הילדים, היו עולים על הגג עם פחים של מים שהם מילאו, ואוי לו למי שיעבור למטה. לא חשוב אם הוא רב, חכם, או אישה. זה היה כמעט חוק בל יעבור ואף אחד לא יכול היה להגיד לילד "תתבייש לך, אתה שפכת מים על רב או על אישה זקנה או הרה או זקן". זה היה יום באמת שמח. למחרת היינו מבקרים אצל הושע בן בארי – מהבוקר היו נשים, זקנים וילדים יורדים, לוקחים מזרון עם סלים מלאים בכל טוב. זה לא היה רחוק. מים היה מביא, עליו השלום, חי על עדי. היה לו חמור וארבעה פחים. כל היום הוא היה הולך למעיין "עין אל תחתה", שהיה במרחק כחצי ק"מ או יותר, היה ממלא את הפחים במים, וכשחזר היה שופך לתוך החביות, וכל הצמאים היו שותים. כך היה יום שלם עד הלילה. לאחר מכן היינו חוזרים בשירה וריקודים ואומרים: "שבועות, הנביא סגר גמר במנעול".
לציפורים שפרחו מהקן דאגו אלה שנשארו בצפת, פן תישכח מהם אמנות השמחה האמתית בחגי ישראל. ואם לא היה מתאפשר להביא את הבנים הביתה, אזי משלוחי המנות והפירות המיובשים פיצו על ההיעדרות.
פנינה אדרעי-לבני, חיפה:
אחרי שעזבתי את צפת ונישאתי אבא שלי היה מכין בט"ו בשבט קופסת קרטון עם תאנים, תמרים ופיצוחים ושולח לי. כי הרי עבורו, הצפתי, הבת נמצאת בגלות – בחיפה. שם בטח אין לה כלום. זה היה כל כך מצחיק, הילדים שלי כבר ידעו שבט"ו בשבט שולחים לנו את כל הפירות היבשים שצריך.