נולד בצפת ב-1853 | נפטר ב-1930
אחים ואחיות: אסתר, שמעון מכלוף
בנים ובנות: שלמה, דוד ציון חי, משה חיים
חכם חיים רפאל מכלוף אדרעי היה בנו הבכור של חכם דוד מכלוף אדרעי. איש חזק, ארצי ותלמיד חכם שבגיל 80 עדיין היה נושא על גבו שק קמח ועולה ברגל להר מירון. חזותו הייתה רבת רושם – חזות חכם ספרדי: זקן ארוך, תרבוש וגלימה. על עינו האחת הייתה רטייה, זכר למשחק קפצונים ששיחק בילדותו.
שתי נשים היו לו, האחת מסעודה, לה נישא בגיל 14, והשנייה בכורה (ריקה) שגידלה את בנו הבכור שלמה, סייעה לו בגידול אחיו הצעירים ואף ילדה לו שני בנים נוספים.
נכדו, אחינועם אדרעי על מעמדו בקהילה כחכם ספרדי:
בצפת גרו שני אחים יתומים שאמם הייתה כובסת. עלתה השאלה האם לשלוח אותם ללמוד בבית מדרש על מנת שיגדלו כתלמידי חכמים או לדאוג שירכשו מקצוע. סבם של השניים התנגד התנגדות נמרצת, וטען שמכיוון שהם יתומים, ממילא לא יצא מהם דבר וחבל על המקום שיתפסו בבית המדרש. הדעות היו חלוקות, ולפיכך פנו אל סבי שיפסוק בסוגיה. סבא לקח את שני הילדים למבחן. כשהסתיימה הבדיקה הודיע סבא על החלטתו – רק אחד מהם מתאים ללימודים בבית המדרש והשני יעסוק במלאכה פשוטה. וכך היה: הנער ששמו היה שלמה החל ללמוד בבית המדרש ולימים הפך לחכם שלמה ואף נשאר בידידות גדולה עם סבי ואבי ואפילו בא לבקש את יד אמי בטרם שודכה לאבי משה, אלא שמשפחתה התנגדה בשל הייחוס.
נכדתו, רבקה אדרעי-שטיינפלד מצפת, על יחסו לבנות המשפחה:
סבא חיים רפאל בילה את רוב זמנו במירון בלימוד תורה. כשאחותי פנינה נולדה ב-1930 סבא היה בדיוק במירון. לכבוד הלידה הוא ירד ממירון לבקר את אימא. הוא נכנס, דפק בדלת ואמר לסבתא שלי: "קונסווידרה (כך הוא קרא לה בספרדית), איזה ריח רע יש לך בבית?" אז היא ענתה לו: "ריח רע?", וסבתא שלי הייתה אישה מאוד נקייה, "אין שום דבר רע, לא בישלתי משהו רע". אז הוא אמר "יש, יש, חפשי באחד החדרים". ואז הוא נכנס לאחד החדרים והכריז: "אה! זהו זה! בחדר הזה. נולדה הנכדה". אף אחד ממשפחת אדרעי לא אהב בנות. הם לא אהבו בנות. ודווקא הבן האהוב שלהם, הדוד שלי דוד חי, שקבור במרוקו, נולדו לו ארבע בנות ורק בן אחד. אבל אימא שלי הייתה בסדר, ילדה שני בנים ורק אחר-כך את שתי הבנות ולסיום עוד בן.
חכם חיים רפאל ניסה להקנות לכל צאצאיו אורח חיים צנוע ומחמיר שלא תמיד עלה בקנה אחד עם נטיית ליבם החילונית של הדורות הצעירים.
רבקה אדרעי-ברנט, אנגליה, על חינוך לצניעות:
בשבת או ביום שישי, כשהייתי הולכת לנשק את היד שלו, הוא היה מסתכל אם חגורת החצאית בסדר או אם השרוול ארוך מספיק. כשהייתי בבית ספר, כבר היה מודרני ללבוש קצר, ואנחנו כיבסנו את הבגדים עוד ועוד על מנת שימשיכו ויתקצרו. ביום שבת אחד, אני באה הביתה והבית מלא נשים. 'שוף, שוף, שוף, יא בינתה' (תראו, תראו, את הבת שלך), קראו הנשים, 'אתם משפחת אדרעי צריכים לתת דוגמה'. סבא זעם. אימא שלי שמפחדת הייתה מדיבורי רכילות ומסבא, הורידה לי מיד את המכפלת בכל השמלות. זה היה גועל נפש. מה לעשות?! התחלתי לבחור חצאיות עם פתח בצד, רק יוצאת מהבית מיד מרימה ומקצרת. ותמיד כשמגיעה לנשק את היד של סבא מאריכה את המכפלת בחזרה. בכלל היה מין מנהג כזה, שכשילד היה רואה ברחוב זקן, בן משפחה או חבר המשפחה, הוא היה צריך ללכת ולנשק לו את היד. אבל אני לא הייתי מנשקת את היד של סבא, הייתי שמה את היד שלי על היד שלו ומנשקת את היד שלי.
חכם חיים רפאל בילה את רוב זמנו על הר מירון, שהיה עבורו יותר מבית שני, כשהרגיש שחייו באים אל קצם התחזקה בו ההחלטה שעליו להיקבר בפסגת ההר האהוב עליו, וכך היה.
נכדתו, רבקה אדרעי-ברנט על פטירתו ומקום קבורתו:
סבא נפטר כשאני הייתי בערך בת 15. כשסבא חלה בא אליו רבי שמעון בר-יוחאי בחלום ואמר לו: 'בוא, היקבר לידי במירון'. סבא לא סיפר לילדים שלו, אבל לחכם ציון כהן הזקן שהיה חבר שלו, סיפר. סבא אמר לו שהוא הולך למות בעוד שלושה חודשים וביקש ממנו שלא יסכים שיקברו אותו בצפת. רק במירון! אנחנו גרנו אז במירון בתוך האולם. סבא וסבתא גרו למעלה. ערב אחד מצאנו את סבתא על הגזוזטרה ממלמלת ואומרת שסבא יושב בחדרו ומתפלל כל הזמן. היה חם ואי אפשר היה לישון. עלינו למעלה ל'פרנטה' ופתחנו מחצלות. ישבנו למעלה וסבא אמר שהוא הולך לשכב קצת ושלא נעיר אותו. דלת חדרו הייתה פתוחה והרגליים שלו היו כמעט בחוץ. ואני, המחצלת שלי הייתה ליד הדלת. באמצע הלילה שמעתי רשרוש, באותו הרגע הוא נפטר. בבוקר, כשסבתא שלי באה לתת לו קפה עם חלב היא מצאה אותו מת. מיד קראה לאבא שלי שיאמר עליו קדיש. ממירון שלחו הודעה לצפת, ובאו חכמים ודודים, כל העדה, ועשו את ההלוויה. לא רק שבעה ימים אלא חודש שלם ישבנו אחר כך אבלים במירון.